גם המעקה עוד יחטוף

דן שדור מבקש ממני לא לגעת לו בבוב דילן, מגיב המתכנה בשם "בוב דילן" כותב שהוא יתקע לי מפוחית בתחת ואילו מגיב אחר משווה את דילן לארכימדס. וכל זאת על שום מה? על שום שהעזתי לכתוב שאני ודילן זה לא דבר שהולך ביחד. בלקסיקון הפרטי שלי יש חטאים הרבה יותר גדולים – אנשים שחושבים שסלבדור דאלי גאון, בני אדם שלא אוהבים חתולים, בחורות שמעריצות את רדיוהד – אבל כאן מסתבר שנגעתי בנקודה מאוד מאוד רגישה.

שדור מבקש שבכל הנוגע לדילן עדיף שיסתמו לי את הפה. גם לליברליות השמלאנית שלו יש גבול. אני מכיר בחורות כאלה, וכמותן גם דן אומר: הופס, עד לדילן. וכמו הבחורות האלה, גם לו יקחו עוד איזה שלוש-ארבע פגישות עד שהוא יפתח אלי. אבל עד אז דילן בשבילו הוא שריד לכל מה שהוא אמיתי עלי אדמות.

מחמם לי את הלב כשאנשים מרגישים את הדבר הזה כלפי אמנות, תהיה אשר תהיה, אבל מה אני יכול לעשות שבשבילי דילן הוא לא ערש התרבות המערבית. הדבר יכול היה להיות בדיוק להפך, כמובן, אבל פעמי ההיסטוריה לקחו אותי בנעורי יותר לכיוון של לד זפלין.
שדור גם נלחץ: לו אדם אחד יירתע מלהקשיב לבוב דילן בגלל מה שכתבתי, הרי שכלו כל הקיצים על הלגיטימיות של התוכן באתר זה. מי שפירסם פעם אחת דברי שטות, לא יהסס להעלות לאוויר דברי הבל חמורים מאלה.

חייבים לדייק – מי שיקרא בשנית, בוודאי יבחין שמילה רעה אחת לא אמרתי על אלוהים. פשוט ציינתי, בתמימות, שאני, ניסן בן שלי ונתן שור, לא אוהב את בוב דילן. ולא רק שאני לא אוהב אותו, הוא גם מזכיר לי אסוציאטיבית את דני ליטני שב"טוק טוק טוק על שערי מרום" שלו אני נזכר בכל פעם שאני רואה ב"ריח מנטה" את הביצוע המחודש שלו ושל סי היימן ל"שושן פרא". האיזכור של דילן, ליטני ורובס במשפט אחד, חוץ מהיותו נכס קומי, גם מעיד על כך ששבעים פנים לדילן וכל פן ופן הוא פשוט פנאן. בתמונה הרחבה הזאת נכנסתי אני ולחלוטין לא דיברתי סרה על מפעל חייו, אלה פשוט ביקשתי להזהיר, בעקבות היכרות מינימלית עם פועלו של דילן והיכרות יחסית מקסימלית עם תעשיות בוטלגים והופעות חיות אחרות, שדיסק ההופעה שלו לא שווה את הכסף של מי שעשוי להתעניין בפועלו, אלא יותר ראוי למיברגים שבין אוהדיו. האינטר-טקסטואליות הזאת לא מיותרת, אגב, היא פשוט פרקטיקה ציבורית.

דקה וחצי אחר כך, כולם כבר מתנפלים: "בוב דילן הוא מלך חבל שאתה לא מסוגל להבין את השינוי שהמוזיקה שלו עשתה גם על הרוק האלטרנטיבי החל מהנדריקס ועוד הרבה
סופר סטארים אחרים", כותב מגיב אחד; "מי שכתב את הכתבה הזאת לא מבין עניין וכנראה לא מבין במוזיקה", כותב מגיב אחר; ומגדיל ועושה מגיב המתכנה בשם "מעקה", שיושב לנו, הכותבים בוואלה!, כדרך קבע על הווריד, אשר מצהיר "לא ברור לי איך אחרון הפוסט מודרניסטים יצדיק את קיומו של הטקסט המדובר".

על זה אני חייב לומר משהו – אחת מהתגובות הפופולריות כאן במדור התרבות היא התגובה שמאשימה את הכותבים בפוסטמודרניזם. כתבת על טאליב קוואלי בקטע על דילן, אתה פוסטמודרניסט; אתה לא אוהב את דילן ועדיין העזת לכתוב ביקורת על הדיסק שלו, אתה פוסטמודרניסט; ניגבת חומוס בדוך ולא בסיבוב, אתה פוסמודרניסט.
כל מניאק, תסלחו לי, שלקח איזה קורס מבוא בשנה שניה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, מיד בא לכאן וצועק עלי "פרדריק ג'יימיסון, פרדריק ג'יימיסון, 'פוסט-מודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר'". תשמרו את זה לכוסיות בגילמן.

ובכל הנוגע לדילן: אם ההאשמה היא שאינני אוהב את הבוב דילן, הרי שאני מודה; אבל אם אתם מעלילים עלי יותר מזה, כלומר שהיה ניתן להבין מדברי שבאתי לקעקע את דמותו, הרי שלא ולא. ולדן שדור – אם על דילן הקמת צעקה, מה היית אומר אם היתי כותב שאני לא סובל את ברט איסטון אליס? (הרי לך אינטר-טקסטואליות אמיתית). בכל מקרה, יש מידה רבה של צביעות בלומר שיש דברים שאסור בהם לגעת. אתם לא רוצים שיגעו לכם בדילן, אני לא רוצה שיגעו לי בקינג קרימזון, מישהו אחר לא רוצה שיגעו לו ברבין. אז איפה העניין אמור להיגמר? או להתחיל? או שמחליטים ששום דבר לא קדוש, או שמחליטים שבכל דבר אפשר לתת בראש. האפשרות השניה היא יותר דמוקרטית, האפשרות הראשונה היא יותר הרשות הפלסטינית.

ואסיים בציטוט של אמן שאני מאוד מעריך, חמי רודנר, מתוך השיר "כל אחד והבוב שלו": "וכמה שהם אוהבים את בוב \ באמת קשה את בוב שלא לאהוב".