אל תזוזי: עכשיו אורזים אותך לדורות הבאים

מרי הנסן מסטריאולאב נהרגה לפני שלושה ימים בתאונה, כך מסרה אתמול להקתה לעיתונות באופן רשמי. מאוד רציתי להגיד על זה משהו, אבל מצאתי שבעצם אין לי מה להגיד. זאת אומרת יש לי מה להגיד, אבל לא על זה. לא בדיוק. נראה לי שלא.

סטריאולאב היא אחת הלהקות האלטרנטיביות הפורות, החשובות והמשפיעות ביותר בעשור וקצת האחרון. מאז שהוקמה בלונדון בתחילת שנות התשעים, בלטה סטריאולאב בקו הסגנוני הברור והעקבי שלה, בצליל המזוהה שלה, באסתטיקה המדויקת והמלוטשת שלה. סטריאולאב הכניסה לפופ, אם תרצו, אינספור מאפיינים שלא היו שם קודם לכן. כמה שנים לפני שעולם הפופ כולו התאהב לפתע בסינתיסייזרים אנלוגיים, במוגים, בלאונג' ואיזי וטיזי, בקראוטרוק, בעתידנות רטרואית (חלום הספייס-אייג' כפי שנראה בפיפטיז ופנטזיות הרובוטיקה כנראו בסבנטיז של קראפטוורק), בפרי וקינגסלי ובכל היתר, עשו זאת סטריאולאב. במשך שנים הם יצרו מוזיקת פופ אווירתית, שרפטטיביות מהפנטת ומסרים פוליטיים בבסיסה, אקספרימנטליות חוקרת בצידה ושירה נשית עדינה ומפתה – רצוי בצרפתית – מלווה את הכל מלמעלה.

אלה מקצת הדברים שאני יכולה לומר על סטריאולאב, אלא שעמוד השדרה של סטריאולאב היו מאז ומעולם טים גיין ולטישיה, הצרפתיה הקסומה. מרי הנסן אמנם היתה מהגרעין הקשה והקבוע של סטריאולאב, היא היתה חברה בלהקה כמעט מתחילת הדרך, היא עמדה בקדמת הבמה לצד לטישיה והיא שרה חלק ניכר מהשירים וגם ניגנה - אבל היא אומרת לי מעט מאוד. אני לא יודעת אם סטריאולאב ימשיכו בלעדיה, אבל גם אם לא, זה לא כל כך משנה, כי את מיטב המוזיקה שלהם, שלא לומר את מה שהיה להם לתרום להתפתחות הפופ, הם הוציאו עד 96'. כדמות, מרי הנסן חסרת משמעות עבורי, כי בשבילי היא מעולם לא היתה סטריאולאב. סטריאולאב היו וכנראה שלנצח יהיו טים ולטישיה. זה לא הופך את המוות של מרי הנסן, בגיל 36 בסך הכל, לפחות טראגי, זה רק אומר שאין לי מה להגיד עליו. כשאייקונים מתים הם מותירים מאחוריהם חלל, לפעמים הם מסמנים סופה של תקופה, הם עושים איזשהו הבדל במפה התרבותית הקיימת, הם מפירים איזשהו איזון. כשחברי להקות או אמנים או מוזיקאים או סתם אנשים מתים, אין לזה שום אימפקט תרבותי רחב, מעבר לכך שאולי מי שמחזיק תקליט שלהם בבית יוציא אותו מתחתית הערימה וימקם אותו בחזית המדף עד סוף השבעה. כשחברי להקות או אמנים או מוזיקאים או סתם אנשים שאינם אייקונים מתים, הם סתם מתים. מרי הנסן מסטריאולאב סתם מתה, מה שבמובן מסוים הופך את כל העניין לעוד יותר עצוב.