רק בת 24, אבל הכישרון של כוכבת האינדי פיבי ברידג'רז מעורר קנאה

התוודיתי כבר לא פעם על הקראש (המקצועי. כלומר גם המקצועי) שיש לי על פיבי ברידג'רז, אחת מהכוכבות העולות של עולם האינדי האמריקאי בשנים האחרונות. מאז צאתו ב-2017, אלבום הבכורה שלה "Stranger in the Alps" הוא חבר קבוע בפלייליסט שלי, ובשנה שעברה היא המשיכה להבריק במסגרת הסופר-גרופ המעולה boygenius, לצד הקולגות שלה למהפכת הרוקנרול הנשי החדש, לוסי דאקוס וג'ולאין בייקר. ברידג'רז היא רק בת 24 אבל הכישרון שלה מעורר השתאות וקנאה. עכשיו, אחרי שבעבר ריאן אדאמס התלהב ממנה והזמין אותה לאולפן שלו להקליט, מה שהוביל לרומן קצר, גם קונור אוברסט החליט שהוא רוצה. וכך, ברידג'רז ומי שלבטח היה אחד מאליליה ביושבו כברייט אייז, שכבר שיתפו פעולה בעבר בשיר שלו ובשיר שלה, חברו לצמד בשם Better Oblivion Community Center והוציאו לפתע אלבום מלא שהוא - די כצפוי - נפלא. האווירה היא פולקית כרגיל, הטקסטים עוסקים בשאלות ובספקות שמנקרים בחיינו כאן ועכשיו (גם כרגיל), וההרמוניות בין שני הקולות שלהם מספקים התחלה מבטיחה מאד ל-2019. אני אוהב אותך פיבי.

האלבום הזה הצליח להסיט את תשומת ליבי מאלבום יפהפה אחר, החדש של שרון ואן אטן, "Remind Me Tomorrow", שזה לא הימור גדול מדי לומר שהוא יככב במצעדי סוף השנה. ואן אטן הניו יורקית היא גרסה יותר מבוגרת (בקצת יותר מעשור) ובוגרת (היא אמא טריה יחסית) מברידג'רז, אבל בגדול הן משחקות באותו מגרש. הפעם ואן אטן מזמנת יותר סיוע אלקטרוני מבעבר, ועם או בלי קשר התוצאה היא קולקציה מאד קומוניקטיבית של שירים, שילוו את 2019 לאורכה.

עוד אלבום שאני מנסה לבלות איתו הרבה הוא Phoenix"", החדש של דיוויד באזאן תחת השם פדרו האריה, הראשון של ההרכב מזה 15 שנה. הוא יפה, מלא בגעגוע לעבר שמנוקד ברגעי אושר ובחרטות, אבל לא מוותר על הווה לטובת נוסטלגיה. באזאן לא חוסך מעצמו ביקורת, ומחפש את הבית, שלא בטוח שהוא אותו בית באריזונה שאותו עזב לפני שנים. האלבום הזה נוגע בלב.

אלבום הבכורה של LUH , שכיכב כאן בסיכומי 2016, החזיר לחיי את אלרי רוברטס, שכבש אותי כבר בהרכב הקודם שלו וו לייף, ותחת Lost Under Heavenנותן לנפש הדרמטית שלו להתפרע באמת. איתו בצמד נמצאת בת זוגו אבוני הורן, ואם בפעם הראשונה היה קשה שלא להיסחף בנהר הסוער והאינטנסיבי שלהם, באלבום החדש Love Hates What You Become"" זה כמעט בלתי אפשרי. הסאונד גדול מהחיים, המסרים הלפעמים-קלישאתיים דופקים לך בראש, והמוזיקה גורמת לך לחשוב שאתה יכול לכבוש את העולם. LUH הם הרכב שיצר מסביבו קהילה, במנצ'סטר ומעבר לה, רוברטס הוא אידיאולוג שדוחף את הרעיונות האנטי-קפיטליסטיים-פרו-תודעה שלו, ולמרות שלפעמים זה מעייף, קשה להישאר אדישים להמנונים שהם מציעים.

כמה חיכיתי לאלבום הזה של להקה שאני מאד אוהב, אולי הנציגה הסקוטית הבכירה שנותרה בסביבה אחרי מותה הטראגי של פרייטנד ראביט. והטוויילייט סאד אמנם זורחים באלבומם החמישי It Won't Be Like This All the Time" ", וזה לא סתם שרוברט סמית מת עליהם - הם נשמעים כמו גלגול פוסט פאנקי של הקיור ודפש מוד, האווירה דחוסה ואינטנסיבית, אבל זה לא כל מה שקיוויתי לו. ואולי אני סתם עושה עוול לג'יימס גרהאם ומצפה ממנו למלא את החלל שהותר סקוט האצ'ינסון, מה שלא יכול לקרות. בכל מקרה - זה בטח אלבום ששווה להקדיש לו זמן.

מודה - אני לא מת על דירהאנטר, אבל אני ממשיך לנסות. וניסיתי, בכנות, אבל אני לא באמת מצליח להתרגש מהאלבום השמיני של ברדפורד קוקס ושות', Why Hasn't Everything Already Disappeared?"". קוקס, תמיד מודע לעצמו, לפעמים חכם יתר על המידה, קידם את האלבום באמצעות התהייה למה בכלל צריך אלבומים חדשים היום ומי נותר בשביל להקשיב להם. שנאמר - הרים לעצמו. האלבום עצמו אקלקטי, האווירה מלנכולית, מוות הוא מוטיב חוזר, ויש כאן הרבה מאד דברים יפים, כמו השיר הזה שפותח את האלבום וכמו ""What Happens to People, אבל לא מספיק.

האלבום הקודם של ריאן אדאמס, "Prisoner", היה מהאלבומים שהכי אהבתי ב-2017 והוא הפסיד את הפיסגה בסיכומי השנה רק בגלל הנשיונל. הוא דימם בו את הפרידה מאשתו מנדי מור, וכל מי שחווה - בעבר, בהווה או בעתיד - פרידה מצלקת בחייו, הבין בדיוק על מה הוא שר. 2018 היתה שקטה יחסית מבחינתו, חוץ מבטוויטר, וב-2019 הוא אמור לחזור עם שני - יש שטוענים שלושה - אלבומים חדשים. לראשון קוראים "Big Colors" והוא ייצא באפריל, וזה השיר הראשון שיוצא ממנו, והוא, גם הוא, יפהפה ושובר את הלב. סולו גיטרה - ג'ון מאייר.

פולז האנגלים, עכשיו רביעיה, יחזרו במרץ עם אלבום ראשון מתוך שניים שייצאו ב-2019,
Everything Not Saved Will Be Lost - Part 1"" שמו. האם יאניס פיליפאקיס וחבריו המוכשרים יצליחו להתעלות על אלבומם הקודם "What Went Down" שיצא כבר לפני שלוש וחצי שנים וכלל שירים אדירים כמו "Mountain at My Gates" ו-"A Knife in the Ocean"? קשה לשפוט לפי הסינגל הראשון והדיסטופי הזה, שכן מצליח לחלחל יותר עמוק מהאזנה להאזנה והוא סוג של קטע קלאסי של הלהקה גאוות אוקספורד.

במרץ ייצא גם האלבום השלישי של אחת מהלהקות הוותיקות והמוערכות באימו האמריקאי, אמריקן פוטבול. הרבה אורחים יהיו באלבום הזה, ביניהם סולנית פאראמור היילי וויליאמס, ששרה בסינגל היפה הזה, שמרפרר לשיר ההוא של פינק פלויד.

אלבום אלקטרוני / דיסקואי / ניו ווייבי של סולן פייבמנט לשעבר? אמת בפרסום או דאחקה אכזרית? אם לשפוט לפי הסינגל הראשון מתוך "Groove Denied" שייצא במרץ, אמת לאמיתה.

בראנד ניו פריינד הם להקה צעירה מצפון אירלנד שכבר מסומנת בתור מי ששווה לסמן. יש להם אלבום בכורה בשם "Seatbelts For Aeroplanes" וסינגל מרים ומדבק, שבקליפ שלו האחים טיילור ולורן ג'ונסון קצת מאושרים מדי לטעמי, וכל הדבר הזה מצולם באזור שב"משחקי הכס" מוכר בתור דראגונסטון.

את השיר הקסום הזה כתב ברנינגר מהנשיונל לסרט דוקומנטרי, ואז הקליט כדואט עם ג'וליאן בייקר, ששמה כבר הוזכר באייטם הראשון במדור.

אחרי שהקאבר שלהם ל"אפריקה" של טוטו הפך לטירוף, וויזר שחררו בשבוע שעבר במפתיע אלבום קאברים שלם וחמוד בשם The Teal Album"". "אפריקה" פותח אותו, ואחרי זה מגיעות גרסאות לא-הא, TLC, מייקל ג'קסון, בלאק סאבאת' ועוד ועוד. בתחילת מרץ יגיע אלבום אמיתי חדש בשם "The Black Album" ואולי הציפיות הנמוכות יובילו להפתעה.

ינואר הוא מסורתית חודש שבו יוצאים הרבה אלבומים טובים, ולכן הפינה כוללת הפעם שני ציוני דרך. הראשון הוא אלבום הבכורה של סקיד רואו, שנושא את שם הלהקה ויצא לפני 30 שנה. בסוף שנות השמונים, מי שאהב את בון ג'ובי ככל הנראה חיבב גם את סקיד רואו, ומי שבילה עם "ניו ג'רזי" של ג'ון בון ג'ובי, ככל הנראה גם הסתגר בחדרו עם אלבום הבכורה של סבסטיאן באך וחבורתו. סקיד רואו חייבים לבון ג'ובי את הקריירה, ולמרות שהיחסים האלה התערערו בהמשך, בעיקר בין ג'ון לסבסטיאן, שתי הלהקות מניו ג'רזי היו פעם חברות טובות, ובון ג'ובי גם לקחו איתם את סקיד רואו לחמם אותם בסיבוב ההופעות הארוך של 1989 וקדימה. יצא לי להיות שם בזמן אמת, עם שתיהן לחוד וביחד, והיה כיף. "skid row" הוא אלבום רוק לא מתוחכם אבל אפקטיבי, שכולל שירים נצחיים כמו "eighteen & life" ו"I remember you"-. הוא היה הצלחה ענקית ומכר יותר מ-5 מיליון עותקים.

חמש שנים מאוחר יותר עולם הרוק כבר היה אחר לגמרי, פוסט מהפכת הגראנג', ולהקות כמו סקיד רואו נותרו מאחור, חצי בדיחה לחובבי הז'אנר בלבד. אליס אין צ'יינז תרמו תרומה נכבדת לדעיכתו של ההייר מטאל, ובשבוע שעבר צוינו 25 שנים ליציאתו של אחד מהאי.פיז הכי גדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, "Jar of Flies" שלהם. שבורים אחרי סיבוב ההופעות האינטנסיבי של"Dirt" , חזרו חברי הלהקה לסיאטל ובשבוע אחד כתבו והקליטו את חצי השעה הבלתי נשכחת הזאת, שחידדה שוב את היכולת הנדירה שלהם לבטא באסה עמוקה. פחות משנתיים אחרי זה ייצא האלבום האחרון של הלהקה עם ליין סטיילי.