די לכיבוש המוח: למה מערכון של 5 דקות נמרח להצגה מתישה של 80 דקות?

השחקנים המבריקים רמי ברוך ושלמה וישינסקי מפזרים קסם בלי סוף, אבל המחזה "מיהו יהודי" (תיאטרון הקאמרי) התיש אותנו לחלוטין. יש לו פאנץ' לא רע ומעורר מחשבה, אבל ברובו הוא מתנהל בהילוך ראשון ובדיאלוגים מעיקים ואינסופיים

  • שלמה וישינסקי
המציאות מורכבת. וישינסקי וברוך ב"מיהו יהודי" (צילום: אור דנון)

בין אוהדי ספורט רצה תמיד השאלה מיהו אוהד אמיתי. האם פלוני שצופה בכל המשחקים בטלוויזיה נחשב בכלל לאוהד? ומה לגבי זה שהולך רק למשחקי הבית? ומה עם ההוא שהולך גם בבית וגם בחוץ אבל לא מגיע לאימוני הקבוצה, האם אפשר לכנות אותו "שרוף"?

הדקויות יכולות לשגע, לכל טיעון יש דעת נגד. כמו בכל דבר, כשהדיון יוצא מגבולות הספורט ומגיע לעולם האמיתי שבחוץ, הוא הרבה יותר רציני. למשל, שאלת "מיהו יהודי" שמטרידה דורות רבים של יהודים ואנטי-יהודים כאחד. יהדות הרי יכולה להיקבע על פי אין ספור חתכים ובמישורים רבים. לכאורה, אדם ששני הוריו הם יהודים יוגדר גם הוא כיהודי, אך מה אם הוא לא שומר מצוות, מכיר בעצמו כאתאיסט ואוכל בשר לא כשר?

המחזאי ז'אן קלוד גרימברג עוסק רבות בשאלת היהדות. ב-1974 הוא כתב את "דרייפוס", מחזה המתבסס על הדמות היהודית השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה הצרפתית, וכעבור כ-40 שנה, לאחר עוד מספר מחזות העוסקים בזהותו, כתב את "מיהו יהודי". הצגה קומית זו בוימה לאחרונה על ידי אמיר וולף, בתרגומו של רמי ברוך, שמככב בה בתיאטרון הקאמרי יחד עם שלמה וישינסקי. מחזאי יהודי חילוני (ברוך) הנשוי לנוצרייה נתקל בחדר המדרגות בשכנו הקתולי (וישינסקי). המפגש האקראי מוליד עימות משעשע, שבתחילתו השכן מעלה שאלות עם ניחוח חזק של אנטישמיות וגזענות, אבל ככל שהשניים ממשיכים להיתקל האחד בשני, המציאות של שניהם הופכת להיות מורכבת יותר.

עוד באותו נושא

הסיפור המטלטל והאוניברסלי של "העבד" הפך למחזה מרשים ועוצמתי

לכתבה המלאה
אשר יגורנו בא לנו. וישינסקי וברוך ב"מיהו יהודי" (צילום: אור דנון)

מה אתם חושבים על נתוני פתיחה שכוללים הצגה בשם "מיהו יהודי" ובמרכזה שיחות בלתי פוסקות בכיכובם של שני שחקנים עם ניחוח יידישאי? החששות הכבדים ביותר הם מטרחנות ולהג אין קץ. הרי מה עוד יכול לקרות פה, תשאלו את עצמכם? ובכן, מחזה טוב יכול לקבל תפנית וללכת לכיוון שונה לחלוטין מזה שצפיתם. הצרה היא שלא במקרה הזה.

על "מיהו יהודי" אני יכול בקלות לומר שאשר יגורתי בא לי. המחזה הזה מקיים בדיוק את מה שהוא מבטיח, ובהקשר שלו זו לא מחמאה. האם האשמה טמונה בהופעה של שני השחקנים היחידים על הבמה, וישינסקי וברוך? כמובן שלא. אין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את הקסם שהשניים מפזרים. כהרגלם, הם חינניים, אנרגטיים ומקרינים חמימות. הצרה היא שהמחזה עצמו מנסה לענות בקלילות רבה מדי על שאלות קשות, ודווקא בשל כך מתחיל מהר מאוד להתיש. יש לו פאנץ' לא רע ומעורר מחשבה (מסיבות מובנות לא תקראו עליו כאן), אבל ברובו הוא מתנהל בהילוך ראשון ובדיאלוגים מעיקים ואינסופיים. התהליך שעוברות שתי הדמויות לא מצליח לחלחל, הוא נתקל בקרקע מוצקה כבר בפתיחה.

אז יש לנו שני גיבורים, התמודדות עם שאלת היהדות המוכרת ופאנץ' סביר. כל אלה הם מרכיבים למערכון בן 5-10 דקות. המערכון הזה, שמלכתחילה לא מבריק ומציג ברובו את המובן מאליו, נמרח לכדי 80 דקות, ואף שמדובר בזמן קצר יחסית למחזה, השעון עוצר מלכת ואווירת המחנק משתלטת. ייתכן בהחלט שעבור הקהל הצרפתי למחזה כזה יש תוחלת והסברה שמעניקה לו ערך מוסף, אבל עבור הקהל הישראלי הוא פשוט מובן מדי. "אז אם אתה יהודי למה אתה לא עובר לישראל? ולמה אתם כובשים שטחים מהפלסטינים? ויהודים, כמו המוסלמים הם לא אוכלים חזיר". באמת? על כל אלה אפשר רק להשיב ב"די לכיבוש" (של המוח).

הצפייה ב"מיהו יהודי" לא הייתה קלה עבורי, דווקא משום שהצדיקה את כל החששות שעמם באתי מהבית. כן התרשמתי, מלבד החן הרב של וישינסקי וברוך, ממעצבת התפאורה שירן לוי, שעוד טרם סיום תכנית הלימודים שלה בסמינר הקיבוצים העמידה במה נאה, אמנם צנועה אך מוקפדת לפרטים. נחמד לגלות כישרונות צעירים בתחום העיצוב, ונראה כי ללוי נשקף עתיד גדול בתחום.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully