בריאיון לוואלה! תרבות, סיפר נתן דטנר כי לאחר שביים עיבוד בימתי ל"זרים מושלמים", הוא מתכוון להביא לבמה סרט נוסף. הפעם, מדובר ב"האשמים" של גוסטב מולר הדני, שעלה כאן בסוף השבוע לאחר שקצר שבחים ופרסים ברחבי העולם, ואף היה קרוב לקבל מועמדות לאוסקר.
לא פלא שזו כוונתו של דטנר, שכן בסרט זה אכן יש את כל החומרים להצגת יחיד. הוא מתרחש בלוקיישן אחד, ויש בו רק גיבור אחד - מוקדן משטרתי, אותו מגלם יעקוב סדרגרן. אין כאן מרדפים או אפקטים, ורוב האקשן מתרחש בכלל מחוץ לטווח הראייה שלנו, כך שנותר לנו רק לדמיין אותנו.
נקודת המוצא העלילתית היא שהמוקדן עונה לשיחת מצוקה של אישה חטופה, אותה אנחנו רק שומעים ולעולם לא רואים. הוא עושה ככל יכולתו כדי להציל אותה, ועם הזמן נגלה כי כל אחד מהשניים מנסה להסתיר משהו מהעולם. יותר מכך לא נאמר, כדי לא לחבל בהנאת הצפייה במותחן הזה, שאפשר לומר כי יש בו לפחות שני טוויסטים משמעותיים.
נאמר רק דבר כזה. מצד אחד, הסרט אכן מצליח לבנות דרמה ומתח. מצד אחר, ההתרה העלילתית שלו מאכזבת למדי, כך שבסופו של הדבר התוצאה מותירה בפה טעם מעט יבשושי. אם כבר מולר הצליח כאן ללפות את צווארו של הצופה, אפשר רק להצטער שלא הלך כמה צעדים רחוק יותר וגם נתן לו אגרוף בפנים.
אך למרות ההסתייגות הזו, קשה שלא להצדיע למולר. כבר בסרטו העלילתי הראשון, עם משאבים מינימליים ביותר שקרובים יותר לתיאטרון פרינג' מאשר להוליווד, הוא הצליח לייצר מותחן לא מספק, אך בהחלט ראוי ואפקטיבי. כל זאת, הודות לשימוש נכון במצלמה, בעריכה, בתאורה ובשאר האמצעים שעמדו לרשותו. כל יוצר צעיר, בטח במדינה כמו ישראל שגם בה תעשיית הקולנוע אינה רבת אמצעים, יכול ללמד מן ההישג הזה. "האשמים" רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא בהחלט מרשים.