מירית הררי, אשתו של המגיש דידי הררי, גילתה היום (שני) כי בספטמבר אובחן אצלה סרטן בלבלב, וכי לפני חודש הניתוח להסרת הגידול הופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד. בפוסט נוגע ללב שפורסם על רקע יום הסרטן הבינלאומי בעמוד הפייסבוק של בית החולים איכילוב, בו היא מטופלת, שיתפה ברגשותיה, בהתמודדותה ובהשפעה של הסרטן על חייה. "הסרטן", כתבה בפוסט שהפך לוויראלי, "זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי (...) הבנתי שבזכות הסרטן קיבלתי סופסוף הזדמנות לחיות את חיי מחדש והפעם רק איך שאני רוצה. מפסיקה לחשוב על כולם ובעיקר משילה מעצמי את הצורך התמידי להיות מושלמת בכל דבר שאני נוגעת בו. בכל השנים שאני פה על כדור הארץ, שכחתי את עצמי - את מירית. ועכשיו, בזכות הסרטן, הצלחתי לצאת לראשונה ממרוץ החיים המטורף שחייתי בו כל השנים הללו וזה לא היה קורה לי אם לא המחלה - המתנה".
דידי הררי התייחס היום בתוכנית הרדיו שלו ב-103FM לפוסט של אשתו. "לפני כארבעה חודשים התגלה סרטן אצל אשתי, מירית", אמר. "הלם, התרסקות, שיברון לב, זה מה שחווינו בהתחלה. ואז מתוך כל ההרס הזה התרוממה האישה הנדירה הזאת והחליטה שהיא לא נכנעת לסרטן, היא חיה את היום יום, כאן ועכשיו. כל רגע, כל שנייה, היא חיה במלוא העוצמה, מחזקת את כולנו, מרימה את מי שמתרסק סביבה, וחיה, ממש חיה. הבוקר אשתי מירית העלתה פוסט הכי מדהים שקראתי. הוא התפרסם בדף הפייסבוק של איכילוב, שם היא מטופלת, ובתוך כמה שעות הוא הפך להיות ויראלי, כמעט בכל מדיה אפשרית, עם עשרות אם לא מאות שיתופים ותגובות ברמות מטורפות. שאלתי אותה: מירית, למה? למה עשית את זה? למה את מפרסמת? ואז היא הסתכלה עליי ואמרה לי, דידי, אם אני יכולה לגרום לחולה אחד או אחת לשנות את ההסתכלות שלהם על הסרטן ולחיות, ממש לחיות, עשיתי את שלי".
"בארבעת החודשים האחרונים שאנחנו חיים את הסרטן שבא למירית, כל שבועיים אנחנו מגיעים לאיכילוב לשלושה ימי טיפולי כימו", הוסיף הררי. "היא מגיעה למחלקה, ומירית כמו מירית נכנסת למחלקה האונקולוגית כמו רוח תזזית, מכניסה צחוק, חיוכים ושיחות נפש. לאט לאט חולים אחרים מקבצים סביבה. ומירית, שהיא קואצ'רית במקצועה, מהפטנת אותם, ואני נשבע שראיתי חיוכים על הפנים שלהם שלא היו קודם. בין לבין הטיפולים ניסיתי לשדר ברדיו כרגיל ולצלם את תוכנית הטלוויזיה שלי כרגיל, כשאני מנסה להתנתק מהכאב החד שהרגשתי. לא דיברתי על זה, כי זה של מיריתי לחלוטין, ומתי שהיא תחליט היא תפרסם את זה שהיא חולה. לא הרגשתי צורך לדבר על זה. אני יכול לומר לכם בוודאות מוחלטת שהכוח והעוצמה הנפשית לבוא, לשדר, לצחוק ולהשתולל, כל זה בא ממנה. כי זאת היא שנותנת לי את הכוח להתמודד עם הסרטן הזה שחדר אלינו למשפחה, והיא זאת שמתעקשת שאני אמשיך כרגיל".
הררי הקריא חלק מהפוסט ואמר: "תקראו את הפוסט טוב, בלב פתוח ובמחשבה חיובית. תקראו אותו ותסתכלו סביב. אם יש מישהו חולה שאתם מכירים, תנו לו את זה כמתנה". הוא חתם את דבריו במילים: "מירית שלי, את החיים שלי. נקווה רק לבשורות טובות, נכון? בעצם, לא נקווה. אני יודע שיהיו בשורות טובות".
כך כתבה מירית הררי היום, בפוסט שהתפרסם בעמוד הפייסבוק של איכילוב: "היי, שמי מירית הררי, בת 51, נשואה לדידי, אמא לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים מהממים. בחודש ספטמבר אובחנתי עם סרטן בלבלב. לפני כחודש, הניתוח המורכב להסרת הגידול הופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד. אני מסרבת לדעת באיזה שלב אני, לא מעוניינת לשמוע אלו תופעות לוואי עוד צפויות להיות, מתעלמת מהסטטיסטיקה ולא, אני ממש לא חיה בהכחשה אלא בהחלט יודעת מה המשמעות של המחלה הזו. ואחרי כל זה, אני רוצה לומר לכל מי שקורא אותי - הסרטן זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי. כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים. עד לפני עשור גם מקצוע רשמי לא היה לי. הייתי הבת של, אשתו של ואמא של. אשת משפחה למופת אמרו עליי. ואני? לא הכרתי את עצמי. בגיל 21 כבר התחתנתי ומיד אחרי הפכתי לאמא והחיים היו סביב הבית, המשפחה והילדים. חיה בצורה מושלמת חיים של אחרים. בגיל 40 התעוררתי על עצמי והלכתי ללמוד קאוצ'ינג ואז גם גיליתי את עצמי מחדש כמטפלת ויזמית. הייתי קמה כל יום בחמש בבוקר והולכת לישון באחת בלילה. עובדת מסביב לשעון ומתזזת מצאת החמה עד השעות הקטנות של הלילה כדי להספיק את כל מה שלקחתי על עצמי ליישם".
"ואז קיבלתי את הברקס כשאמרו לי את המילה המפחידה סרטן", הוסיפה הררי. "אני זוכרת כשרק התאשפזתי וכולם סביבי היו המומים ונסערים, ואני שוכבת על מיטת בית חולים, עם חלוק, בוהה בפלורסנט שבתקרה ודווקא אז מרגישה מה שלא חוויתי שנים - רוגע ושלווה פנימית. הבנתי באותו רגע שבזכות הסרטן קיבלתי סופסוף הזדמנות לחיות את חיי מחדש והפעם רק איך שאני רוצה. מפסיקה לחשוב על כולם ובעיקר משילה מעצמי את הצורך התמידי להיות מושלמת בכל דבר שאני נוגעת בו. בכל השנים שאני פה על כדור הארץ, שכחתי את עצמי - את מירית. ועכשיו, בזכות הסרטן, הצלחתי לצאת לראשונה ממרוץ החיים המטורף שחייתי בו כל השנים הללו וזה לא היה קורה לי אם לא המחלה - המתנה. אני לא יודעת כמה זמן עוד נותר לי לחיות, אבל אני יודעת היום איך אני בוחרת לחיות אותו. האושר שלי היום זה החופש שקיבלתי והשחרור שהענקתי לעצמי מכל טרדות העולם הזה. אני בטוחה שהסרטן הגיע בגלל אורח החיים המטורף שחייתי בו וכנראה הייתי צריכה את הסטירה הזו כדי להבין מה חשוב ואני שמחה שזכיתי לזה עוד בימי חיי כשיש לי עוד מה לתקן. בזכות המחלה אני שוחה בים, מטיילת, מנצלת את הזמן עם המשפחה לבילוי איכותי אמיתי וחיה בעוצמה של שחרור וגאולה שטרם חוויתי בחיי. היום אני חיה את היום בלבד וסופרת כל שניה כדי שתהיה מדויקת עבורי".
"אני רואה במחלקה האונקולוגית חולים שנסגרים בחדרים, הולכים אבלים וחפויי ראש, מעבירים את הימים בדמעות ובמחשבות על העבר. אני אומרת להם תוך כדי שאנחנו עם הכימותרפיה שזורמת את תוך הגוף וזה אחרי שאני כבר עם שיער שנושר, 10 קילו פחות ובאופן כללי כבר ממש לא נראית כמו אני - תראו את הסרטן כהזדמנות. זה כבר כאן וקיים אז למה לבזבז את מה שנשאר על צער ומחשבות על מה שהיה - אלא על מה שיהיה מעכשיו וזה תלוי רק בנו החולים. אומרת להם אבל גם מזכירה לעצמי... תצחקו על המחלה ואפילו על המוות כי אי אפשר להימנע מזה אז עדיף שזה יהיה על השולחן ושנוכל לפחות להיות גלויים עם האהובים שלנו בדבר הכי מהותי בחיים שלנו שהוא הסוף. אני כבר הכנתי מה שצריך כדי שלא אסבול אם אדרדר ולפני שבוע אפילו קניתי לדידי ולי מתנה לרגל 30 שנה ביחד - חלקת קבר משותפת. כשסיפרתי לדידי הוא בכה. "ככה נהיה ביחד גם בעולם הבא" הרגעתי אותו ואז גם הוא לבסוף צחק. אין לכם מושג כמה זה חשוב לצחוק. ותאמינו לי, שאפשר".
"לא משנה כמה רגעים עוד נשארו לי ואני גם לא מתעסקת במה שאפספס אם אמות צעירה. הדבר היחידי שכואב לי זה על אמא שלי. כל השאר אני יודעת שיסתדרו כי עשיתי איתם עבודה טובה עד היום. ולכם, מי שקורא אותי עכשיו, אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם. תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים, אל תחכו למכה כדי להתעורר ובעיקר גם אם חליתם - אל תחנקו מבפנים. ההסתרה הזו רק מוסיפה כאב וצער. תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מידי, תנהלו אורך חיים שפוי, תישנו טוב, תאכלו בריא ואם אתם בני משפחה או חברים של חולים אז בלי פרצוף עצוב או דמעות מולנו כי זה רק פוגע בנו עוד יותר. ולעצמי אני מאחלת שאמשיך להיות חזקה ולהישאר עוד קצת בעולם הזה כי למרות הכול, עוד מוקדם לי מידי כדי כבר ללכת. יום הסרטן שמח! אוהבת, מירית".