התחושה הראשונה שמקבלים מ-"thank u, next", האלבום החדש של אריאנה גרנדה, היא כמו הקלישאה הזו בטלוויזיה ובקולנוע שמראה לך את תחילת סצנת השיא בסיפור, וכדי שנבין מה קורה בה - חוזרים אחורה בזמן על מנת להציג את התחלת השתלשלות העניינים. במקרה שלנו הסצנה הפותחת מציגה את גרנדה על סף הפיכתה לזמרת הגדולה בעולם. עוד רגע היא המדונה, או הבריטני או הגאגא של זמננו, כל זה עם אלבום לא מתוכנן, שמתמרד נגד המסלול הקונבנציונלי שיועד לה. שנייה לפני שזה קורה, חוזרים 20 חודשים אחורה בזמן. אז גרנדה אמנם הייתה מפורסמת, אבל לא יותר מכוכבת ילדים שהתפתחה לכוכבת פופ בינונית, ואחרי תשע שנים בביזנס נראה שלא תגיע ליותר מזה. ואז הגיע הטוויסט בעלילה. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את אלבומה השלישי, התרחש פיגוע בסיום הופעתה במנצ'סטר ו-22 מעריצים שלה נהרגו.
בעקבות הפיגוע הזה קרו שני דברים. הראשון היה ברמה המוחשית: אחרי שגרנדה ארגנה מופע צדקה במנצ'סטר, היא הודיעה שעקב הטראומה שהיא שרויה בה, היא מבטלת את המשך סיבוב ההופעות שלה ולוקחת הפסקה מכל העניין הזה של השואו ביז. על פניו אפשר היה לחשוב שהאירוע הזה עלול לחסל את הקריירה של גרנדה ושהיא לא תצא מזה. רק שבמקביל קרה הדבר השני. במדד הכי נחשב להצלחה בזמננו, כמות העוקבים באינסטגרם, הגרף שלה עלה בצורה פסיכית. אחרי הפיגוע נוספו מאות אלפי עוקבים חדשים מדי יום לחשבון של גרנדה, ובעידן שאינסטגרם הוא הכלי השיווקי המוביל בקרב בני נוער, אסור לפספס שנייה. גרנדה מיהרה להתגבר על הטראומה, ופחות מעשרים ימים אחרי הפיגוע היא חזרה להשלים את הטור, תוך שהיא גורפת לכיסה כ-30 מיליון דולרים ועוד כמות דומה של עוקבים.
בנוסף חזרה גרנדה לאולפן כדי להקליט את אלבומה הרביעי "Sweetener", שיצא בקיץ האחרון. זה אמור היה להיות האלבום "הגדול" של גרנדה. האלבום, שבעקבות האירוע הטראומטי והסטטוס החדש שלה כאדם השלישי הכי נעקב בעולם, סימן את ההתבגרות של מ(עוד) כוכבת פופ למישהי שהיא שם מוכר בכל בית, הדארלינג החדשה של אמריקה.
נראה היה שהכל מחושב נכון עם "Sweetener". מוזיקלית - גרנדה זזה מהפופ-אר-אנד-בי שלה לכיוון המיינסטרים, עם שירי פופ-סול אמצע הדרך. כאלו שכולם אוהבים, מריה קארי של השיא, סטייל. האלבום התקבל טוב על ידי המבקרים, הלהיטים הצליחו בצורה סבירה, אבל משהו לא עבד. "Sweetener" הממלכתי התנגש עם הרגעיות של תרבות ה"סטוריז" והקהל שלה לא לגמרי אכל את זה. משהו מהפרחיות האינטליגנטית של גרנדה, כפי שהיא משתקפת ברשתות החברתיות, לא דפק. וכמישהי עם האצבע על הדופק היה ברור שחייבים לפעול מהר.
וכך, כשכולם מצפים מגרנדה לקדם את האלבום החדש - היא בכלל הייתה במקום אחר. אחרי שלושה סינגלים היא הפסיקה לצלם קליפים לשירי האלבום. לסיבוב הופעות היא לא יצאה איתו, ואת החיים הפרטיים שלה היא קישטה במוות ממנת יתר של האקס המיתולוגי, אירוסין שנמשכו חודש לכוכב טלוויזיה וגם חזרה לאולפן.
בתום שלושה חודשי הקלטות, גרנדה שלפה אלבום משום מקום, כזה שאמור להיות הדבר הכי אמיתי שהיא עשתה. אחרי "Sweetener", שם כולם ציפו מגרנדה להיות רגישה ורשמית, ב-"thank u, next" היא החליטה לשבור לכיוון ההפוך ולהיות הכי וולגארית, או הכי אמיתית, שאפשר. באופן מדהים - הכל עבד. מתברר שרוב האנשים לא רוצים לשמוע את גרנדה הילדה הטובה, הילדה הקתולית עם האמא המנכ"לית והאבא המעצב. אנשים רוצים את גרנדה, גרסת הג'רזי שור, מלקקת הסופגניות. כך הסינגל שהקדים את האלבום, שיר הנושא "thank u, next", מספר בצורה גרפית על איך התקדמה מהאקסים שלה. זה הצליח והשיר הפך ללהיט הכי גדול שלה עד היום, הראשון של גרנדה שמגיע למקום הראשון בארצות הברית, למעשה להיטה העצום הראשון.
גם הסינגל השני, "7 Rings", סוג של חידוש ל-"My Favorite Things" מ"צלילי המוזיקה", המשיך את הקו הפרחי, כשסיפר על אהבתה של גרנדה לדברים חומריים כמו... טבעות. טיפשי? כנראה. עובד? בטוח. עובדה. להיט שני שלה שמגיע למקום הראשון באמריקה.
אחרי שני הסינגלים מגיע האלבום והכל בו הוא סוג של תגובה לאלבום הקודם. הכל בו נעשה בשפת ה"סטוריז". החל מהעטיפה, שהיא כאילו גרסה מחוספסת של העטיפה של האלבום הקודם, דרך ההתעלמות מחוקי התחביר בכך שכל שמות השירים והאלבום נכתבים באותיות קטנות, ועד העובדה שבאופן ייחודי בניגון הלהיטים מהאלבום בספוטיפיי, נפתח על המסך גיף כמו באינסטה עם גרפיקה שקשורה לשיר.
למרות שבספוטיפיי עשו את המאמץ המיוחד לתת לגרנדה את הכבוד, הזמרת כאילו לא עושה חשבון לשירותי הסטרימינג: את האלבום שלה היא סידרה בצורה הכי אנטי. כך שלושת הלהיטים מתוך האלבום הם שלושת השירים האחרונים מתוך ה-12 שמרכיבים אותו, דבר שנחשב לא הגיוני בעידן שבו אלבום הוא בעצם פלייליסט באפליקציה. למה לעשות את זה? ובכן, יש כאן הצהרה, כמו כל האלבום הזה, שאומרת - אני לא משחקת לפי החוקים. לראיה: השיר האחרון והמתריס באלבום והלהיט החדש מתוכו נקרא "תיפרד מהחברה שלך, אני משועממת". קלאסה. בכל שבירת המוסכמות הזאת יש משהו. אנחנו נמצאים בעידן שכל המוזיקה כל כך מחושבת וכל ההצלחות הן ניתוח של אלגוריתמים באפליקציות, עד שנחמד לראות מישהי שעושה קצת כדי לזלזל בשיטה, אפילו שאנחנו יודעים שבטווח הארוך זה יהיה חסר משמעות.
גם מוזיקלית נראה שגרנדה נהנית כאן. כיוון השירים וסגנונם - אר-אנד-בי מודרניים - נראה כמו המקום שגרנדה שאפה אליו לאורך כל הדרך ומרגישה בו הכי בנוח. המסע באלבום אל עבר הלהיטים שסוגרים אותו מתחיל דווקא בשיר תמים יחסית, "imagine", בלדה חביבה שבה גרנדה חולמת על האהבה המושלמת. משם האלבום ממשיך לכיוונים שמצפים ממנו. "needy" מספר על הפסיכולוגיה שמאחורי הצורך בתשומת הלב הבלתי פוסקת, כאילו רומז על מעמדה באינסטגרם. השיר שאחריו, "NASA" המבריק, שחייב להיות להיט, מספר על הצורך של גרנדה בספייס מגברים עם ההקשר הברור בין שם השיר לסוכנות החלל האמריקאית, כל זה על הפקה שחורה נקייה עם מוטיבים אלקטרוניים.
נושאי האלבום ממשיכים להיות מעניינים. "fake smile" דן יפה בבעייתיות של להיות סלבריטאי כיום והצורך להיות מזויף, כאילו מבקר את מתחרותיה לתואר הזמרת הגדולה בעולם. בהמשך, "makeup" החצוף מערבב בין המונחים של זוג שמשלים אחרי ריב לבין איפור ששמים על הפנים, כשהוא מצליח לבקר את השטחיות של מערכות יחסים בעידן בו אנחנו חיים, התפיסה שמראה חיצוני הוא הכל. עוד קטע מעניין הוא "bloodline", שמדבר על סטוצים, שוב בניגודיות שמאפיינת את כל מה שגרנדה מנסה לעשות כאן. כלומר, זה סטוץ, בטוח לא יהיה כאן קשר דם. השיר מופק בצורה מדהימה על ידי מקס מרטין. המפיק הגאון נותן לו ארומה של מוזיקת רגאיי, קצת סטייל אייס אוף בייס.
מרטין אחראי על הפקה של שלושה שירים באלבום, אבל בניגוד לעבר, התרומה של המפיק השבדי ליצירה של גרנדה היא משנית. במהלך הקריירה שלה, מרטין היה אחראי על הפקת רוב רובם של להיטי גרנדה. "Problems", "Break Free", "Bang Bang", "Focus", "Side to Side" ו-"No Tears Left to Cry" - כולם עבודות של מרטין. גרנדה למעשה הייתה סוג של הבייבי העכשווית שלו, הבריטני ספירס של זמננו. אפילו הרקע, מתוכניות הילדים לעולם הפופ, דומה. אבל עכשיו אריאנה חתכה. טוב, לא לגמרי, אבל הצהרת הכוונות ברורה כששני הלהיטים "thank u, next" ו-"7 rings" נעשו בלי מרטין ועוד הצליחו להפוך ללהיטים הכי גדולים שלה.
בסופו של דבר "thank u, next" הוא אלבום מעניין. למרות ש-"Sweetener" היה לכאורה התגובה של גרנדה לפיגוע במנצ'סטר, נראה שמה שקורה איתה עכשיו הוא התגובה האמיתית. גרנדה עברה תהליך והדרך שלה להתמודד עם מה שקורה, או קרה, זה לחגוג את החיים. היא לא עושה חשבון לאף אחד והיא מצליחה להיות היא באמת, עניין נדיר בעידן שלנו. כך באלבום החדש היא מצליחה להגיע לקהל שלה בצורה ישירה, די דומה למה שהיא עושה באינסטגרם.
למעשה, האלבום הזה הוא המשך ישיר לפעילות שלה באינסטה, ובגלל זה הוא עובד. כך, כמו באינסטה, היא יכולה להביא חברות שלה שיעזרו לה לכתוב שירים, היא מגלה וחוגגת את עצמה, מתאהבת, מזדיינת, נפרדת. היא מדברת על סבתא שלה ומוקירה וזוכרת את מאק מילר, האקס המנוח, ואת הקומיקאי פיט דיווידסון, ארוסה לכמה רגעים (שגם זכה לשיר על שמו באלבום הקודם). "thank u, next" מביא את גרנדה לגבהים חדשים. היא ללא ספק הזמרת מספר אחת כיום בעולם. אבל מה שבאמת מרגש זה התחושה שהיא עדיין לא הגיעה לשיא.