הרופא השבוז: קראו את הפרק הראשון של "זה הולך לכאוב" מאת אדם קיי

      אדם קיי, שהיה מתמחה רפואי, הפך את יומניו מהתקופה לספר פרוע, מצחיק ואמיתי על חוויותיו. "זה הולך לכאוב" נכלל ברשימות רבות שמנו את הספרים הטובים של השנה, ובימים אלה מופקת לו גרסה טלוויזיונית ב-BBC. בינתיים הוא מגיע לישראל ואתם מוזמנים לקרוא את הפרק הראשון

      וואלה! תרבות
      כריכת הספר "זה הולך לכאוב" מאת אדם קיי (צילום: יח"צ)

      הקדמה

      ב־2010, אחרי שש שנות לימוד ושש שנים נוספות במחלקות בתי החולים, התפטרתי מעבודתי כרופא מתמחה. ההורים שלי עדיין לא סלחו לי.

      בשנה שעברה הודיעה לי המועצה הרפואית הכללית ששמי הוסר ממרשם הרופאים. זה לא היה איזה הלם גדול — אני הרי לא עוסק ברפואה כבר כמה שנים טובות — ובכל זאת היה לי קשה מבחינה רגשית לחתום את הפרק הזה בחיי.

      אבל עבור החדר השלישי בדירה שלי אלה היו חדשות מצוינות, כי התחלתי לפנות ממנו ערימות של ארגזים מלאים בניירת ולגרוס מסמכים מהר יותר מרואה חשבון שהסתבך בשערוריית מס. דבר אחד שחילצתי ממלתעות המגרסה הוא תיק ההתמחות שלי. בתי החולים ממליצים לרופאים לנהל "רפלקסיה", כלומר לתעד את החוויות הרפואיות שלהם. וכשבחנתי את תיק ההתמחות שלי בפעם הראשונה זה שנים, גיליתי שהגישה שלי ל"רפלקסיה" הייתה ללכת לחדר התורן ולכתוב כל דבר חצי מעניין שקרה באותו יום, כמו איזו אנה פרנק רפואית (רק עם תנאי מגורים גרועים יותר).

      לצד התקריות המצחיקות והמקרים השגרתיים, הביורוקרטיות המעיקות ואינספור העצמים שחילצתי מאינספור נקבים, נזכרתי בשעות העבודה הנוראות ובהשפעה העצומה של ההתמחות על חיי. בשעת הקריאה, הציפיות של המערכת ממני נראו לי בלתי סבירות בעליל, אבל בזמן אמת פשוט השלמתי איתן. לא היה מפתיע אותי למצוא שם רשומה כמו "שחיתי למרפאה לרפואת העובר באיסלנד" או "הייתי צריך לאכול הליקופטר היום".

      ובשעה שחייתי מחדש את כל החוויות האלה דרך היומנים, המתמחים באנגליה היו תחת מתקפה מצד פוליטיקאים. הייתה לי תחושה ברורה שהרופאים לא מצליחים להציג את הצד שלהם בסיפור (כנראה כי הם היו במשמרת באותו זמן) והבנתי שהציבור לא באמת יודע מה זה אומר להיות רופא. אז במקום למשוך בכתפיים ולגרוס את הראיות, החלטתי לפעול לשינוי מאזן הכוחות.

      אז הנה הם: היומנים שניהלתי בתקופה שעבדתי עבור שירותי הבריאות הלאומיים של בריטניה (NHS). אני לא חוסך מכם שום יבלת: איך זה לעבוד בחזית, מה היו ההשלכות על חיי האישיים ואיך, יום נורא אחד, זה פשוט נהיה גדול עליי (מצטער על הספוילר, אבל גם את "טיטניק" הלכתם לראות אף על פי שידעתם מה הסוף).

      [1 מחקר של משרד הבריאות מ־2006 העלה כי הציבור חושב (ובצדק מבחינתו) שרופאים עוברים הערכות שנתיות. האמת היא שבזמנו, רופאים יכלו להגיע בלי יותר מדי בעיות מיום הסמכתם ועד ליום פרישתם בלי שמישהו יבדוק אם הם עדיין זוכרים איזה צד של המזרק תוקעים למטופלים בווריד. בעקבות החקירה הרשמית של מקרה הרולד שיפּמן (רופא בריטי שהורשע בשנת 2000 ברצח 15 ממטופליו, אף שלפי דו"ח החקירה הרשמי מניין קורבנותיו עומד על 215 לפחות — הערת המתרגם), נקבע ב־2012 שרופאים יעברו הערכה מדי חמש שנים. אם מכוניות היו נדרשות לעבור טסט רק פעם בחמש שנים הנהיגה בכבישים הייתה הופכת לעניין מלחיץ מאוד, אבל אני מתאר לעצמי שזה יותר טוב מכלום.]

      לאורך הדרך אני אעזור לכם עם המינוח הרפואי ואתן קצת הקשר בנוגע לכל תפקיד שביצעתי. אני לא אתייחס אליכם כמו שמתייחסים לרופאים מתמחים, כלומר לא אזרוק אתכם לגוב האריות ואניח שכבר תסתדרו בעצמכם.

      טוב לדעת (מקודם)

      מיוחד לתקופה: חבילות שחייבים להכיר לטלפון מהיר, איכותי ואמין

      לכתבה המלאה

      1. סטאז'ר

      ההחלטה להיות רופא היא קצת כמו המייל הזה שמקבלים כבר בתחילת אוקטובר, שבו אתם מתבקשים לבחור אילו מנות תרצו לאכול במסיבת חג המולד של המשרד. מן הסתם תבחרו עוף כדי ללכת על בטוח, וסביר להניח שהכול יהיה בסדר. אבל מה אם יום אחד לפני המסיבה מישהו ישתף בפייסבוק סרטון מחריד על זוועות החקלאות התעשייתית, ואתם תצפו בלי כוונה בקיטום מקור של אלפי תרנגולות? מה אם מוריסי ימות בנובמבר, ומתוך כבוד כלפיו תפנו עורף לבשר שעד כה צרכתם בהנאה רבה? מה אם תפתחו אלרגיה קטלנית לפרגיות? בסופו של יום, אף אחד לא יודע מה הוא ירצה לאכול לארוחת ערב בעוד שישים ארוחות ערב.

      רופאים בוחרים את המקצוע שלהם בגיל שש־עשרה, שנתיים לפני שמותר להם על פי חוק לשלוח בטלפון תמונה של איברי המין שלהם. כשאתה בוחר את המקצועות המורחבים שלך בתיכון אתה יוצא לדרך שתימשך עד שתפרוש או תמות, ובניגוד למסיבת חג המולד של המשרד, ג'נט ממחלקת הרכש לא תסכים להתחלף ולתת לך את שיפודי החלומי שלה תמורת העוף — אתה תקוע עם הבחירה שלך.

      בגיל שש־עשרה, הסיבות לרצות ללמוד רפואה הן בדרך כלל משהו כמו "אמא שלי רופאה/אבא שלי רופא", "אני אוהב את 'האנטומיה של גריי'" או "אני רוצה לרפא סרטן". סיבות אחת ושתיים מגוחכות לגמרי, והסיבה השלישית — שהיא קצת שאפתנית — יכלה להיות בסדר גמור אלמלא העובדה שזה מה שחוקרים עושים, לא רופאים. חוץ מזה, נראה לי לא כל כך הוגן לחייב מישהו לעמוד בהצהרות שהצהיר בגיל הזה. זה בערך כמו להעניק מעמד משפטי רשמי לציור שציירתי בגיל חמש ועליו המילים "אני רוצה להיות אסטרונאוט".

      באופן אישי, אני לא זוכר שקיבלתי החלטה משמעותית לעסוק ברפואה, אלא שזאת הייתה מין ברירת מחדל בחיי — כמו הרינגטון הזה עם המרימבה, או התמונה של רכס ההרים ברקע של המחשב שלכם. גדלתי במשפחה יהודית (אם כי היהדות שלנו התבטאה בעיקר באוכל); למדתי בתיכון שהוא ביסודו מפעל לרופאים, עורכי דין וחברי קבינט; ואבא שלי רופא. הכתובת הייתה על הקיר.

      מכיוון שמספר המועמדים לבתי הספר לרפואה גדול פי עשרה ממספר המקומות, כל מועמדת ומועמד צריכים לעבור ריאיון, ורק אלה שמסוגלים לעמוד בחקירה צולבת זוכים להתקבל. הנחת המוצא היא שכל המועמדים נמצאים בדרכם להצטיינות במקצועות המורחבים, ולכן האוניברסיטאות מבססות את החלטתן על קריטריונים לא אקדמיים. זה הגיוני, כמובן: רופאים חייבים להתאים לתפקיד גם מבחינה פסיכולוגית — הם נדרשים ליכולת לקבל החלטות תחת לחץ אטומי, לבשר בשורות רעות לקרובי משפחה מיוסרים, להתמודד עם מוות באופן יומיומי. כדי להיות רופא מעולה אתה זקוק למשהו שאי אפשר לרכוש מספרי הלימוד: לב גדול ואבי־עורקים מורחב שכמויות עתק של חמלה ונדיבות לב זורמות דרכו.

      ככה לפחות אפשר היה לחשוב. בפועל, בתי הספר לרפואה שמים זין על כל הדברים האלה. הם אפילו לא בודקים שאתה מסוגל לראות דם בלי להתעלף. במקום זה יש להם אובססיה לפעילויות חוץ־לימודיות. הסטודנט האידיאלי הוא קפטן של שתי קבוצות ספורט, אלוף שחייה מחוזי, ראש תזמורת הנוער והעורך של עיתון בית הספר. להתקבל ללימודי רפואה זה בעצם כמו לזכות בתואר "חביבת הקהל" בתחרות מלכת היופי, רק בלי הסרט ההדור. לכו לערך הוויקיפדיה של כל רופא מפורסם וגלו: "התבלט כשחקן רוגבי בליגות הנוער... הצטיין בריצות למרחקים ארוכים ובשנתו האחרונה בתיכון היה סגן הקפטן של נבחרת האתלטיקה." התיאור הספציפי הזה לקוח מעמוד הוויקיפדיה של בחור בשם ד"ר ה. שיפמן, אז לא קשה להבין שיש כשלים בשיטה.

      על סמך ההצטיינות שלי בפסנתר ובסקסופון, לצד כמה ביקורות תיאטרון שכתבתי בשתי דקות לעיתון בית הספר, קבעו אנשי "אימפריאל קולג'" בלונדון שאני בלי ספק מתאים לחיים במחלקות בתי החולים. וכך, ב־1998, ארזתי תיקים ויצאתי לדרך רצופת הסכנות המובילה מדאליץ' לסאות' קנזינגטון, עשרה קילומטרים אורכה.

      כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, זו משימה די אדירה ללמוד כל פן והיבט של האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית, וכל תקלה אפשרית שעלולה להתרחש בהן. אבל ההתרגשות המלווה את הידיעה שיום אחד אהיה רופא — הישג גדול כל כך שאתה אפילו זוכה לשנות את השם שלך, כמו גיבור־על או פושע בינלאומי — דחפה אותי לעבר מטרתי ועזרה לי לעבור את שש השנים האלה.

      הפכתי לרופא זוטר. יכולתי להשתתף בכיף ב"מקבילית המוחות" ולבחור ב"גוף האדם" כנושא מועדף. הצופים בבית היו צועקים על המסכים שבחרתי נושא רחב מדי, ושהייתי צריך ללכת על משהו כמו "טרשת עורקים" או "בוהן קלובה". אבל זה לא נכון. יכולתי להיות אדיר ב"גוף האדם".

      וכעת הגיע סוף־סוף הרגע לצאת למחלקות, חמוש בידע המקיף שלי, ולהפוך את ההלכה למעשה. לא יכולתי להיות דרוך יותר לקראת המשימה. ולכן היה זה הלם גדול לגלות שאף על פי שהקדשתי רבע מחיי ללימודי רפואה, הם לא הכינו אותי בשום פנים ואופן לחיי הסטאז'ר.

      הסטאז'ר הוא קצת כמו ד"ר ג'קיל ומר הייד. במהלך היום העבודה הייתה נסבלת. זאת אומרת, היא מטמטמת ובקושי יש שנייה לנשום, אבל אפשר לעמוד בזה. בכל בוקר יש "סבב מחלקה", שבו כל הרופאים עוברים יחד בין כל המטופלים שלהם. אתה משתרך מאחור כמו ברווזון מהופנט, הראש נטוי הצידה באכפתיות, ורושם כל הכרזה מפיו של אחד הרופאים האחראים — להזמין MRI, להפנות לראומטולוגיה, לדאוג לאק"ג. ואז אתה מעביר את כל שאר יום העבודה שלך (ובדרך כלל עוד כמה שעות ללא תשלום אחריו) בהשלמת עשרות או מאות המשימות האלה — ממלא טפסים, עושה טלפונים. בפועל, זאת עבודה של עוזר אישי. לא בדיוק מה שבשבילו התאמצתי כל כך בלימודים, אבל שיהיה.

      משמרות הלילה, לעומת זאת, גורמות לתיאורים של דנטה להישמע כמו סיפורים של דיסני — סיוט בלתי פוסק שבמהלכו הצטערתי על כך שאי־פעם חשבתי שכישוריי אינם מנוצלים כהלכה. בלילה, הסטאז'ר הטרי מקבל ביפר קטן ואיתו את האחריות לכל מטופל בבית החולים. כל אחד ואחד מהמטופלים שמאושפזים שם. המתמחים הצעירים והמתמחים הבכירים מקבלים חולים במיון, ואתה מסתובב במחלקות, לבד על הסיפון. הסיפון עצום, והוא עולה באש, ואף אחד לא לימד אותך בעצם איך להשיט ספינה. לימדו אותך איך לבדוק את מערכת הלב וכלי הדם של המטופלים, ואתה מבין איך פועלים העורקים הכליליים, אבל גם אם אתה יודע לזהות כל סימן או תסמין של התקף לב באופן תיאורטי, זה סיפור שונה לגמרי לטפל בו בפועל בפעם הראשונה.

      הביפר שלך מצפצף — מחלקה אחר מחלקה, אחות אחר אחות, מקרה חירום אחר מקרה חירום. הוא לא מפסיק לאורך כל הלילה. עמיתיך הבכירים מקבלים בחדר המיון מטופלים עם בעיה מוגדרת, כמו דלקת ריאות או רגל שבורה. למטופלים שלך יש מקרי חירום דומים, אבל הם כבר מאושפזים בבית החולים, וזה אומר שמלכתחילה יש להם בעיה ממש קשה. מין המבורגר שיש בו שכבה של תסמינים על שכבה של בעיות על שכבה של מחלות: אתה פוגש מטופל עם דלקת ריאות שאושפז בגלל אי־ספיקת כבד, או מטופלת ששברה את הרגל כשנפלה מהמיטה בעקבות התקף אפילפטי. אתה חדר מיון נייד של אדם אחד בלי הכשרה מספקת, שנספג ללא הרף בנוזלי גוף (ואפילו לא מהסוג הכיפי) ונדרש לבדוק שטף אינסופי של מטופלים חולים להחריד שרק שתים־עשרה שעות קודם לכן היו מוקפים בצוות שלם של רופאים. פתאום אתה משתוקק לשש־עשרה שעות רצופות של משימות מנהליות (או, באופן אידיאלי, לאיזושהי עבודה נוחה כזאת, משהו שהוא לא הרבה מעל ליכולות שלך אבל גם לא הרבה מתחת להן).

      מי שלא לומד לשחות במים הסוערים האלה טובע, והמון מטופלים טובעים איתו. אבל אם להודות על האמת, במשמרות הלילה חשתי מין התרוממות רוח משונה. נכון שהעבודה הייתה קשה, נכון שהשעות היו כמעט בלתי אנושיות, נכון שהדברים שנחשפתי אליהם מצלקים את הרשתיות שלי עד היום. ואף על פי כן, הייתי רופא.

      יום שלישי, 3 באוגוסט 2004

      יום ראשון לסטאז'. א' הכריח אותי לארוז משהו לאכול בצהריים. יש לי סטתוסקופ חדש, חולצה חדשה וכתובת מייל חדשה שהכתבתי למחלקת המחשבים: atom.kay@nhs.net. אני אמרתי אדם, הם כתבו אטום. טוב לדעת שגם אם היום הזה יֵלך ממש גרוע, אי אפשר לומר שאני האדם הכי חסר תועלת בבית החולים הזה. וגם אם מישהו יאמר שכן, אני יכול פשוט להאשים את "אטום".

      אני מרוצה, כי לסיפור הזה יש פוטנציאל מעולה לשבור את הקרח עם הרופאים האחרים, אבל מאוחר יותר בפאב אמנדה מנצחת את האנקדוטה שלי בגדול. שם המשפחה של אמנדה הוא סונדרס־וסט. אבל בכתובת המייל שהיא קיבלה הם כתבו hyphen, "מקף", כמילה, וכך היא הפכה ל־Amanda.saundershyphenvest@nhs.net.

      יום רביעי, 18 באוגוסט 2004

      המטופל א"מ, בן שבעים ושבע, הוא מהנדס הסקה בפנסיה מסטוק־און־טרֶנְט. אבל אני מגלה שהיום הוא הולך להיות פרופסור גרמני עם מבצא בלצי מישכנע מייאוט. ולא רק היום, בעצם, אלא גם הלילה, מחר ובמהלך כל ימי אשפוזו, הודות לדמנציה שלו. והדלקת בדרכי השתן לא עוזרת.

      הדבר האהוב על פרופ' א"מ הוא לעקוב אחרי הסבב במחלקה, כשחלוק בית החולים שלו הפוך, כמו מעיל לבן (עם או בלי תחתונים, כך שאפשר לראות את הפרנקפורטר הקטנה שלו על הבוקר) ולקרוא "כן!", "זי נכון!" ולפעמים "גִיאוני!" בכל פעם שאחד הרופאים אומר משהו.

      בסבבים של הרופאים המומחים והמתמחים הבכירים, אני לוקח אותו מיד בחזרה למיטה שלו ומבקש מהאחיות להשגיח שלא יֵצא ממנה לשעה־שעתיים. בסבבים שאני עושה לבד, אני נותן לו ללוות אותי קצת. אני לא ממש יודע מה אני עושה, וגם כשאני יודע, אין לי מאגרים בלתי נדלים של ביטחון עצמי, אז די נחמד לשמוע את המעודד הגרמני הקשיש שלי צועק "זי מבריק!" מדי פעם.

      היום הוא חרבן על הרצפה לידי, אז למרבה הצער נאלצתי להוציא אותו לגמלאות.

      יום שני, 30 באוגוסט 2004

      זמן פנוי אין לנו, אבל אנחנו מפצים על זה בסיפורים על המטופלים שלנו. היום בחדר הרופאים, בזמן שאנחנו אוכלים צהריים, אנחנו מחליפים סיפורים על "תסמינים" מגוחכים שאנשים דיווחו עליהם. בשבועות האחרונים פגשנו מטופלים עם גירוד בשיניים, שיפור פתאומי בשמיעה וכאבים בזרוע בזמן הטלת שתן. כל דובר זוכה לאדווה קלה של צחקוקים מנומסים, כמו אורח כבוד שבא לנאום בטקס סיום תואר. אנחנו עוברים אחד־אחד סביב השולחן, כמו צופים שמספרים צ'יזבטים סביב המדורה, עד שמגיע תורו של שיימוס. הוא מספר לנו שבבוקר בחדר המיון הוא ראה מישהו שחושב שהוא מזיע רק בחצי מהפנים.

      הוא נשען לאחור בציפייה לפרצי צחוק אדירים, אבל בחדר משתררת דממה. לבסוף כולם אומרים פחות או יותר בבת אחת: "אז יש לו תסמונת הורנר?" הוא בחיים לא שמע על התסמונת הזאת, ולא היה לו מושג שהיא מרמזת על גידול בריאה. שיימוס מזיז את הכיסא שלו לאחור בחריקה נוראה, ורץ לטלפון כדי לדאוג שיחזירו את המטופל אל המחלקה. אני גומר את הטוויקס שלו.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully