אמה הילי חוזרת עם ספר חדש, "שריקה באפלה" - קראו את הפרק הראשון

הסופרת שעומדת מאחורי אחת ההפתעות היפות והמרגשות של השנים האחרונות, ספר הביכורים "אליזבת איננה", שבה עם "שריקה באפלה", ספרה השני שגם במרכזו דמות שזיכרונה מתעתע: נערה בת 15 שנעלמה למשך מספר ימים ואז נמצאה חבולה ומדממת בלי לזכור מה אירע. קראו את הפתיחה

  • אמה הילי
וואלה! תרבות
יח"צ יח"צ

הסוף

"זה היה השבוע הכי גרוע בחיים שלי," אמרה ג'ן. אלה לא היו המילים שתכננה לומר לבתה בת החמש-עשרה, לאחר סיוט שנמשך למעשה ארבעה ימים.
"היי, אמא," קולה של לאנה בקע מבין שפתיים כחלחלות.
ג'ן הצליחה רק לחטוף חיבוק, להצמיד את לחייה אל לחייה של לאנה - רכה וחיוורת כפטרייה - והפרמדיקים טרקו את דלתות האמבולנס וגלגלו את לאנה אל תוך בית החולים. חתך עמוק נראה על הראש החיוור, שריטה על הלסת הרכה, היא הייתה רזה וקפואה ועטופה ביריעת אלומיניום, הדיפה ריח רטוב ואדמתי ומלוכלך, אבל הכול היה כשורה: היא כאן, היא בטוחה, היא בחיים. כל השאר לא חשוב.
עשן סיגריה ריחף מאוסף העדים לבושי הכותנות והמחוברים לאינפוזיות שהתקבץ מתחת לכניסה המחופה, ויחד איתו עלה קול של גבר.
"מה קורה? זו הבחורה מלונדון?"
"אז מצאו אותה, מה?" השיב קול אחר. "שמעתי בחדשות."
אז כבר הודיעו לתקשורת. ג'ן הניחה שמדובר בצעד חיובי: אפשר לבטל את החיפוש, להפסיק לבקש מהציבור לפקוח עיניים, לדווח אם ראו משהו, ליצור קשר עם המשטרה. סוף טוב לסיפור. לא הסוף שמישהו ציפה לו.
השיחה הגיעה לפני פחות משעה. יו, עטוף במגבת של בית מלון, בדיוק יצא מהמקלחת (כי חשוב להמשיך כרגיל), ג'ן לא הייתה לבושה או מקולחת (כי הטיעון של יו לא שכנע אותה). הם לא איבדו תקווה לרגע, כך תאמר בשבועות הבאים כשתדבר עם חברים ומכרים, אבל האמת היא שהתקווה שלה, קונסטרוקציית הלגו הרעועה הזאת, התפרקה מכל חלקיה וקרסה תוך דקות מהרגע שבו גילתה שלאנה נעדרת.
גם בנסיעה לבית החולים הייתה ג'ן חדורת ספקות והניחה שחלה טעות, תיארה לעצמה שנערה אחרת תפגוש אותם שם, או גופה נטולת חיים. קצין הקישור ניסה להרגיע אותה בעזרת פרטים: איכר הבחין בנערה מתבגרת על אדמת מרעה, הוא זיהה אותה מהחדשות והתקשר למשטרה, היא לבשה את הבגדים שג'ן שיערה שתלבש, היא הרגישה טוב במידה שאפשרה לה לשתות כוס תה חם ומתוק, במידה שאפשרה לה לדבר, והיא ללא ספק ענתה לשם לאנה.
והנה היא, מוכרת אך בכל זאת זרה, רישום של עצמה שנצבע על ידי בית החולים: כיסא הגלגלים השחור מתגלגל אל דלפק הקבלה, שולי השמיכה האדומה של לאנה מתנופפים, אחות לבושה כחול חולפת על פניהם לצד רופא מכוסה בלבן, והפרמדיקים ירוקי המדים פונים לצאת שוב החוצה ומנופפים לשלום. ג'ן הרגישה עגולה מדי, קווי גופה עבים ואטיים מדי ביחס לסביבה, והיא השתהתה מאחור לרגע והרגישה את ידיו של יו על כתפיה.
הוא דחף אותה קדימה בעדינות. כיסא הגלגלים של לאנה היה בתנועה וג'ן הרגישה מסוחררת, ריח החומר המחטא נישב דרכה בשריקה ככל שנכנסו לעומק בית החולים. היא לא ציפתה לכך, היא לא התכוננה לרופאים ולשיקום, היא ראתה בעיני רוחה רק מסיבות עיתונאים של המשטרה ולוויה, או המתנה מייסרת ואינסופית. ההקלה הייתה נפלאה, ההקלה הייתה התעלות, ההקלה עוררה בה תחושת דגדוג, היא פעמה בעורקיה. ההקלה התישה אותה.
"איך אתה מרגיש?" שאלה את יו וקיוותה שהתשובה תנחה אותה כיצד להגיב, כיצד להתנהג.
"אני לא יודע," אמר יו. "אני עדיין לא יודע."
הם שהו כמה שעות בחדר המיון בזמן ששלחו את לאנה לצילומי רנטגן ולבדיקות שתן, ניקו ותפרו את ראשה וגזרו חלק משערה. החליפו את בגדיה לכותונת, וכפות רגליה החיוורות והיבשות בלטו במערומיהן מהשוליים. ג'ן רצתה להצמיד את כפות הרגליים לחזה, לנשק אותן כפי שעשתה כשלאנה הייתה תינוקת, אבל ממש מעל כל קרסול היה קו סגלגל, כמו שקע שנשאר מגרביים, רק דק יותר, כהה יותר. סימן שחבל דק עשוי להותיר. הסימנים גרמו לג'ן לעצור, הם היו רמז, איוּם, והם אותתו על התחלה - התחלה של ספק חדש, פחד חדש, בור חדש שנפער בינה ובין בתה.
גם השוטרים הבחינו בסימנים וצילמו אותם כשבאו לקחת את מעיל הפליז הלבן של לאנה, שעכשיו היה חום ונוקשה מדם. כל כך הרבה דם, שג'ן שאלה את עצמה שוב ושוב אם בתה עדיין בחיים.
"פצעי ראש, קלים יחסית, דיממה הרבה," אמר רופא שראה את המבט על פניה של ג'ן.
טפיחה על הכתף ועוד הצעה לכוס קפה. ולאחריהן המתנה ארוכה-ארוכה, ואז הליכה, וג'ן הרגישה שנעליה מציקות לה, אף שהיו נוחות לחלוטין בחציית שדות ובאיתור שבילים ביערות לפני שבוע. ולבסוף הם הגיעו למחלקה, לאנה במיטה, העירוי תלוי מעל ושקיות החימום חודשו. היא ישנה, או שלא ממש ישנה והייתה שרויה בתוך ערפל משלה.
היום היה כחול ובהיר אבל כעת השמש נמוכה והאוויר קר. חיפושית מנוקדת נכנסה פנימה ולא הפסיקה להטיח את עצמה בחלון בצליל ייחודי לחיפושיות, נקישה מרשרשת, מעין קול גירוד. כבר יותר מחודש שהחיפושיות מתעוררות, יוצאות מתרדמת החורף בגלל מזג האוויר החמים. הם מצאו שלוש בחדר האמבטיה בבית וג'ן התלבטה אם להרוג אותן או לא, כי כולן היו ללא ספק מהזן האסייתי, ולפיכך היו פולשות, מתחזות, פושעות שאיימו על הצמחייה המקומיות.
היא לא היססה עכשיו אלא חצתה את החדר ומחצה את החיפושית בתוך ממחטת נייר.
"אומרים שזה מזל רע להרוג פרת משה רבנו," אמרה אישה אחת. היא הייתה על סף הזקנה, שערה האפור-לבן קצוץ, כמה שכבות של בגדים נמתחו צמוד לגבה, והיא ישבה ליד מיטתו של ילד קטן וסרגה.
צבע הקרדיגן שלבשה (ירוק-כחול) וצבע הצמר שסרגה (טורקיז כהה) היו דומים כל כך, שהרגישה כאילו היא מוסיפה על בגדיה שלה ככל שהתקדמה. היה במחזה משהו מיתי, כאילו נלקח מסיפור אגדה, מה שמנע מג'ן לומר לה ללכת לעזאזל. היא השליכה את הנייר לפח הפסולת הרפואית המסוכנת ושוב התיישבה.
היא ציירה פרת משה רבנו בתחילת השבוע, ערבבה ארגמן וחום-אדמדם בשביל הכנפיים ומרחה את הצבע על הנייר בנגיעות מכחול עדינות. היה נדמה לה שזה קרה לפני עידן ועידנים או - ליתר דיוק - שמדובר ברגע שדמיינה, חלום שטוף שמש בהקיץ. גם לאנה ציירה את החיפושית, מעורסלת בתוך פרח בכור אביב, אבל הצבע האדום דימם אל הצהוב הבהיר של הפרח והיא התרגזה וקרעה את הנייר.
לאנה הרסה רבות מיצירותיה לאורך החופשה, אף שג'ן הפצירה בה שלא לעשות זאת. במחברת שלה היו תריסר קצוות משוננים, שרידי תמונות שהשתבשו.
"שלום." בירך אותם איש לבוש בחלוק רופא מעל חולצה משובצת ומופשלת שרוולים, תחובה בתוך מכנסי כותנה, ויוּ קם על רגליו. חולצתו הלא-משובצת, הלא-מופשלת והלא-תחובה במכנסיים מעט מקומטת יותר, מעט צמודה יותר על הבטן.
"אני דוקטור קיימל. את יכולה לפקוח את העיניים, לאנה?" הוא דיבר בקול עשיר ועמוק והִטה את ראשו בזמן שהאיר בפנס אל תוך עיניה של לאנה.
יו צעד קדימה וג'ן ידעה שהוא רוצה לחסוך ממנה את שאריות אי-הנוחות. לאנה מצמצה וגנחה, ראשה נסוג בחזרה אל תוך הכרית, תנועותיה נעשו פראיות כשהרופא ביקש ממנה לקפוץ את אצבעותיה ולהגיש את ידה לעוד בדיקת לחץ דם. נדמה היה שכל פעולה היא כמעט מעבר לכוחותיה וראשה של לאנה נשמט קדימה כשסיים.
"הכול נראה לא רע," אמר הרופא והכניס לכיסו את הפנס הקטן. "העלינו לה את החום וזה סימן טוב. היא מיובשת ולא מתמצאת במרחב, כמובן, ויש שריטות מזוהמות, אבל החתך בראש לא גרוע כמו שהוא נראה. היינו רוצים להשאיר אותה כאן בלילה להשגחה ולתת לה נוזלים ואנטיביוטיקה. בסדר?"
"מה קרה? אתה מבין?" שאלה ג'ן.
הוא קימט מעט את מצחו. "אולי היא נפלה, אבל חוץ מהחבלות אין פציעות נוספות. היא הייתה רטובה מאוד לא מעט זמן והעור שלה מגורה, ואנחנו יודעים שהיה לה קר. היא תוכל ודאי להסביר לכם כשתתחזק מעט." הוא השתהה. "השוטרים כבר דיברו איתה, נכון?"
"היא אמרה להם שהיא הלכה לאיבוד," אמרה ג'ן. "הם רוצים לדבר איתה שוב כשהיא תרגיש טוב יותר."
"הבנתי. בסדר." הרופא הנהן אל שניהם וחילק ביניהם את ההנהונים שווה בשווה. "מישהו יבוא לבדוק אותה שוב בעוד שעה."
השמש שקעה מאחורי אחד הבניינים והשוליים שהיו זהובים קודם האפירו. ההקלה שחשה ג'ן כשראתה שוב את לאנה הפכה למשהו אחר, ואף שבעיקר רצתה לאסוף אותה בזרועותיה, לערסל אותה ולהרגיש את כובד משקלה ולעשות כל שביכולתה כדי להשתכנע שבתה באמת בסדר, נמתח בתוכה גם חוט דק של אימה. היא חששה למשוך אותו אבל ידעה שלא תצליח להתאפק לאורך זמן.
"איך הלכת לאיבוד?" שאלה את לאנה, שפקחה את עיניה ועצמה אותן.
יו התיישב לאטו, האזין, התרכז.
"זו הייתה תאונה?"
לאנה הניעה את ראשה באופן שאפשר היה לפרש כהנהון.
"לא ברחת בכוונה, נכון?" שאלה ג'ן, ותשובת בתה הייתה יכולה להיות כן או לא. "לא ניסית לפגוע בעצמך?"
"בבקשה," אמרה לאנה. המילה הכאיבה.
"בסדר." ג'ן ליטפה בידה את שולי שערה המוכתם בדם של לאנה. "בסדר, תישני."
והיא סתמה את הפה למרות השאלות שהמשיכו לטרטר בתוך ראשה, והיא הקפידה לייצב את ידיה אף שרצתה לטלטל את בתה כדי להעיר אותה ולדרוש ממנה הסבר. זעם נואש נמתח לאורכה כמו פתיל. הוא הפחיד אותה, הכעס הזה, גופני וחסר מיקוד, והיא לא הייתה בטוחה שתוכל לסמוך על עצמה.
"היא באמת כאן, יו?" שאלה ג'ן. "היא באמת בסדר?"
הוא הנהן. ידיו היו צמודות כמו בתפילה, אצבעותיו שלובות אלה באלה והוא הניע אותן כגוש אחד, הניח אותן על ברכיו, על ירכיו, על בטנו.
"ומה שלא יקרה, היא תחלים?"
"כן." הוא הרים את ידיו השלובות ואז נמתח והעביר אותן אל עורפו.
"היא תהיה בסדר?"
"כן."
"ולא נאשים אותה?"
"לא," אמר יו והניח לידיו להיפרד. "לא, ברור שלא."
"לא, ברור שלא," חזרה ג'ן. היא נשענה לאחור.
שמה של לאנה נכתב על לוח מעל המיטה ומישהו צייר לידו פרח עם פרצוף מחייך. הדיו נעשה אבקתי סביב העיניים העגולות ונראה כאילו המסקרה של הפרח נמרחה. ג'ן קמה למחות באצבעה את הסימנים אבל היא לא הצליחה לגרום להם להיראות שווים והמשיכה לסדר וליישר עד שמחקה את העיניים לחלוטין. הפנים נראו שמחות יותר בלעדיהן, חשבה, והיא התרגזה כשגילתה שהטוש הכחול נכנס אל מתחת לציפורניה.

עוד באותו נושא

זכות הביטוי: "אליזבת איננה" הוא ספר מרגש וחכם על טרגדיה אנושית

לכתבה המלאה

איש האלוהים

בחופשת הציור ידיה היו מכוסות בדיו ובצבע והם השתמשו במברשות ובקולמוסים, בריבועים קטנים של נייר סופג עבה ובגלילים ענקיים של טפט. המנחה בקורס עודד אותם למרוח בוץ מהשדות על הציורים שלהם, לרסק פרחי אלגומין בניחוח קוקוס בתוך המחברות, לציין את הריחות ואת הקולות של הנוף בשוליו של כל ציור וציור.
ג'ן אמרה לעצמה שתמשיך ביצירה האקספרסיבית הזאת כשתחזור הביתה ללונדון, אבל כבר יכלה לנבא שתעשה ניסיון רפה בודד ולעולם לא תמצא לכך זמן. המקום הוא שאפשר זאת: הסטודיו המואר והשבילים שהובילו אל הגבעות וחדר האוכל שבו הוגשו כל הארוחות.
הן נרשמו לקורס בינואר, כשהיה מכאיב להיות בחוץ והן לא יכלו לדמיין אור יום שנמשך מעבר לשעה ארבע אחר הצהריים. הן ציפו לקורס בכיליון עיניים: שבוע בכפר בסוף מאי, שבוע של טיולים רגליים ואמנות, של שיפור עצמי ואולי אפילו של הידוק קשר אם-בת אחרי שנתיים מסוכסכות. זמן לבלות יחד בלי עובדים סוציאליים ורופאים ופסיכיאטרים.
הן יצאו לקנות חומרי אמנות ובגדי הליכה טובים. פלטות של צבעי מים, מחקי פחם, מברשות עם מכלי מים בידיות ונוזל מיסוך. מכנסיים עמידים במים, מעילי פליז, גרביים עבים ומגפיים. מסעות הקניות היו מהנים והם אותתו לג'ן שהחופשה עתידה להצליח. אבל ככל שיום הנסיעה התקרב, התלהבותה של לאנה הלכה ופחתה.
"אני חושבת שזה לא הוגן שאבא לא בא," אמרה, וגם, "כמה נצטרך ללכת? ואם אני לא אעמוד בקצב?" ו"מה יהיה אם כולם שם אמנים מדהימים ואני סתם חרא?" ו"מי עוד יהיה בקורס? כולם שם יהיו מבוגרים?" ו"זה נורא רחוק. כמה זמן ייקח לנהוג לשם?"
בסופו של דבר הן לא נהגו לשם. יו היה זקוק למכונית ולכן הן נסעו ברכבת. וג'ן חשבה שהנסיעה היא הזדמנות טובה להתחיל "להתחבר מחדש" ו"לפתוח ערוצי תקשורת", אבל בזמן שהמתינו בתחנה לאנה אמרה את המשפט שג'ן פחדה ממנו.
"אני רוצה להתאבד." קולה היה יבש ושקט, עוצמתי וחסר אופי.
ג'ן הקדישה כמה שניות לניסוח תשובה אבל איכשהו, עוד לפני שהצליחה לדבר, השיחה התקדמה והיא גילתה שפספסה את ההזדמנות.
"כאלה נעליים אני אוהבת," אמרה לאנה והצביעה. "רואה? כמו של האישה הזאת בכחול."
"כן, הן יפות," ענתה ג'ן. מחשבותיה שיוועו לאוויר אבל נשימתה האמיתית נותרה סדירה.
"אבל כפות הרגליים שלי מכוערות מדי," אמרה לה לאנה והשפילה את מבטה, די בעליזות לדעתה של ג'ן. "הוורידים בולטים מדי. בשביל נעליים כאלה צריך כפות רגליים חומות וחלקות."
"אה, אני מבינה," אמרה ג'ן. היא לא ידעה איך לחזור לתחילת השיחה, לא ידעה אם היא בכלל אמורה לנסות לחזור לזה, והוכרעה כהרגלה בידי המהירות שבה השתנו רגשותיה של בתה.
כשהגיעו התברר שלאנה היא הצעירה ביותר בקבוצה בפער של שלושים שנה, אבל לאחר שהעניין הובהר נראה שכבר לא אכפת לה, וג'ן התגאתה בבתה על שפטפטה, עבדה בחריצות על ציוריה בסטודיו, סייעה לציירים החובבים המבוגרים ממנה לעבור בשערים ולטפס במדרגות המאתגרות. היא התלוננה רק פעם אחת לגבי תנאי האירוח הבסיסיים, רצפות הלינוליאום הקרות, הטחביות המצויות שהגיחו מפעם לפעם, העובדה שביתן המקלחות שכן במבנה נפרד בקצה שביל חצץ חשוך. והיא נראתה עייפה פחות מהרגיל, לא נתלתה על זרועה של ג'ן אלא שעטה קדימה כדי למצוא את המקום הטוב ביותר לציור. היא לא חזרה על המשפט שאמרה בתחנה.
ג'ן הייתה מרוצה שלאנה התמסרה לפעילויות בכל מאודה, אבל היא רצתה להיות איתה לבד, וקצת הרגיז אותה שאנשים אחרים בחופשה תבעו את תשומת לבה. הכיתה הייתה גדושה בטיפוסים מעניינים, לפחות כך אמרו כולם כל הזמן. כמעט כולם היו נשים. היו שם עובדת אלילים וקוראת בקלפי טארוט ומישהי שעושה רייקי. הייתה אישה שקראו לה פֶּני שהתעקשה שיבטאו את שמה בנ' אחת, כאילו שהיא מסוגלת להבחין אם אמרו שתיים, ועוד אישה שעסקה בימים אלה בעיצוב מוטיבים לקישוט ארון הקבורה עשוי הקרטון שהכינה לעצמה.
"מישהו צריך לכתוב עלינו ספר," אמרו כל הזמן, וג'ן שאלה את עצמה אם מישהו מהם קרא אי-פעם ספר.
היא הניחה שאולי סטיבן קרא. הוא היה צייר בצבעי מים באמצע שנות הארבעים לחייו ונטה להימנע מפעילויות הערב כדי "להתקדם בקריאה", וג'ן העריכה אותו יותר למשך כמה ימים. אבל אז התברר שהקריאה היא חלק מהכשרה לקראת דרגת כמורה באיזה זרם נוצרי שולי שנקרא "אחוות הלולרדים החדשים". בכריכות הספרים הופיעו בעיקר תמונות מטושטשות של גלים או שקיעות שמש משולבות בגופנים מסתלסלים, וערכּוֹ צנח בעיניה.
התברר שהתחביב הקודם שלו היה חקר תולדות משפחתו והוא מצא שלאחד מאבות-אבותיו היה קשר לכנסייה, וכך, אף שחי את חייו כאגנוסטיקן חסר עניין בדת, החיבור שמצא שכנע אותו להפוך לחבר.
ג'ן חשבה שהרעיון מפתה והיא שאלה את עצמה איך חייה שלה היו משתנים לו הייתה מגלה במה עסקו אבותיה. אבל התגנב ללבה חשד שהיא לעולם לא הייתה מצליחה לגלות מידה כזאת של מחויבות או שכנוע כפי שהפגין סטיבן.
עד היום השלישי לחופשה הוא כבר החל לנצל כל הזדמנות "לגאול" את חבריו הציירים וניסה להסביר כיצד התנ"ך פורש שלא כהלכה, לשכנע אותם שדתו היא דת האמת ולהגן על העיסוק המופרז של הזרם הכנסייתי שלו בגיהינום, שלפי אמונתם אפשר לבקר בו.
"לא זכור לי שזה מופיע בשתים-עשרה המסקנות," אמרה פני, שלא הייתה עובדת אלילים ולא עשתה רייקי אבל היה לה תואר בלימודי דתות.
"אנחנו לא קשורים ללולרדים מוויקליף," הסביר סטיבן. "אנחנו משתמשים במושג 'לולרדים' כדי לדבר על כופרים במובן הטוב של המילה."
הוא התגלה כטרחני ומרתיח לסירוגין. למרות זאת, היה בו משהו מקסים, ילדותי ושובב. שאר הנשים שאלו לעתים קרובות לדעתו לגבי יצירותיהן וגילו נכונות רבה יותר לצחוק כשהיה בחברתן. ג'ן לא ממש הצליחה לסלוד ממנו עד שהתחיל לבלות את כל זמנו עם לאנה.
היא הרגישה שזה קרה בפתאומיות. ג'ן הייתה רואה אותם צועדים יחד בסוף הקבוצה. סטיבן פינה שיחים מדרכה או קשר מחדש את שרוולי המעיל שלה על מותניה. הם חלקו סדרת בדיחות שג'ן קלטה רק בחצי אוזן, ובסטודיו הוא השליך על לאנה חתיכות פלסטלינה וגרם לה לצווח. הפלרטוט הזה (איך עוד הייתה יכולה לכנות את ההתנהגות הזאת?) הדאיג את ג'ן, במיוחד כשסטיבן התחיל לדבר עם לאנה על דרך הישר ועל חטא ועל גאולת נשמות. לאנה האזינה ברוב קשב ושאלה שאלות וגילתה עניין אמיתי, וג'ן דימתה לראות זיק של ניצחון בחיוך שנפרש על פניו של סטיבן כשפגש במבטה.
אבל למרבה הקלתה של ג'ן, לאנה לא ממש השתכנעה מהטיעונים הדתיים והתרגזה למדי כשבמהלך טיול קבוצתי לאתר שימור של הקרן הלאומית, תפסה אותו מנסה להמיר את דתם של המבקרים במקום.
"אנשים לא באים לכאן כדי שפנאטים דתיים ירדפו אחריהם," אמרה.
התיוג שהדביקה לו לא הטריד את סטיבן אלא העלה על פניו חיוך שובבי. הוא נראה חסין באופן כללי בפני הביקורת שמתחה עליו לאנה, גם אם הייתה מעליבה, ולאנה היא זו שתמיד התרחקה ממנו, נסערת וספקנית.


"שריקה באפלה" / אמה הילי. מאנגלית: שי סנדיק. הוצאת תמיר//סנדיק, 400 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully