אווריל לאבין, וויזר, דרייק: שמונה אלבומים חדשים לשים לב אליהם

בשנת 2002, כשאבריל לאבין הקנדית היתה רק בת 18, "Let Go", אלבום הבכורה שלה מכר כמות מטורפת של 20 מיליון עותקים. במשך חמש שנים לאבין הייתה הדבר החם בעולם. עם להיט אחרי להיט שהפכו להמנונים - היא שינתה את פניו של הדור. זה קרה מפני שהביאה שילוב חדש ומנצח. מצד אחד היא הייתה ילדה טובה, אמריקאית מתוקה כזאת (אף שהיא קנדית), ומצד שני אימצה אופנה ותרבויות מסצנות הרחוב והשוליים, מה שהפך אותה לסופר-קולית. בנות עפו על זה וכולן רצו להיות אבריל. ילדה של אבא, שגם אוהבת סקייטבורד, גרפיטי ו-Pאנק. במקביל, כל הבנים התאהבו בבנות שניסו להיות כמו אבריל. מעגל קסמים.

רצים קדימה 17 שנה, ואבריל בת ה-34 במקום קצת אחר. הקריירה שלה דעכה מזמן, תמימות הנעורים התחלפה בציניות של להיות גרושה פעמיים, ורק המראה - הוא נשאר כובש כשהיה. הסטטוס של לאבין כיום מומחש היטב באלבומה השישי, "Head Over Water". על העטיפה אבריל מצולמת עירומה, כשרק גיטרה אקוסטית מסתירה את מה שכולם רוצים לראות, כאילו רמז לתוכן האלבום. השירים הם בלדות רוק ופופ עצובות, מהסוג של "Complicated", אם מנסים להשוות לדברים שהיא עשתה בעבר. התוכן לא מאוד מעניין, הוא אפילו די מדכא. יוצא דופן הוא הסינגל השני, "Dumb Blonde" הדאנסי, שמארח את ניקי מינאז' ומצליח לשים הכל בפרופורציה הומוריסטית. ואם מחפשים פרופורציות, אז האלבום החדש מכר פחות מחצי אחוז (!) ממה שמכר האלבום הראשון. מסתבר שזה המקום של כוכבות פופ מזדקנות, והוא לא נעים.

בשנים האחרונות המונח "מיקסטייפ" עולה לאוויר שוב ושוב, יוצר סוג של בלבול. מיקסטייפ, במקור, התייחס לקלטות האוספים שכל אחד מאיתנו יצר עצמאית באייטיז ובניינטיז על קלטות. לעומת זאת, בעשור וקצת האחרונים, עידן שבו אין ממש קלטות יותר, המיקסטייפ קיבל משמעות חדשה, בזכות סצינת ההיפ הופ. תחת הכותרת מיקסטייפ, ראפרים שונים בתחילת דרכם הקליטו יצירות שונות ושחררו אותם, בדרך-כלל לאינטרנט, לפעמים גם על דיסקים שנמכרו בהופעותיהם. היצירות האלו לרוב כוללות את הראפר, עם כל הפמליה שלו, מקליטים על ביטים בסיסיים שורה של שירים מאולתרים. קנדריק לאמאר התחיל באופן הזה, כך קרדי בי, מיגוס, דרייק ובעצם מי לא.

השאלה הגדולה היא כמובן מה ההבדל בין מיקסטייפ לאלבום, והתשובה היא שהגישה שונה. אלבום הוא מוצר מופק, עם סינגלים, שיוצא בחברת תקליטים ושמטרתו למכור. מיקסטייפ, לעומת זאת, הוא סוג של ג'אם מאולתר שמוקלט ויוצא החוצה. בגלל שמדובר על אמנים בתחילת דרכם, זה מעין של כרטיס ביקור, שמביא אותם לחשיפה הראשונית שלהם.

כאמור, גם דרייק התחיל את הקריירה בעולם המיקסטייפים, כשהראשון שהוא הוציא יצא בשנת 2006 והשלישי, "So Far Gone" ב-2009. המיקסטייפ השלישי לא היה הצלחה גדולה. הוא יצא בהוצאה עצמית ומכר רק כ-7000 עותקים בארצות הברית. אבל הוא היה טוב. הוא הציג שם את דרייק הטרי, המעניין, על כל הכישרון שלו, אבל עדיין בצורה גולמית. הקטעים במיקסטייפ הזה הושרו על לופים בסיסיים של תופים ממוחשבים, בהפקה הכי גולמית שיש. הוא אולי נשמע דל, בטח ביחס להפקות המיליון דולר שהתרגלנו אליהן מדרייק, אבל בזמן אמת הוא היה נכון. והכי חשוב, הוביל את דרייק לחוזה בחברת התקליטים הענקית Universal ומשם הכל היסטוריה.

עכשיו, בדיוק עשר שנים אחרי שהמיקסטייפ יצא, דרייק חוגג ומוציא אותו לראשונה לשירותי הסטרימינג. מעניין לשמוע את המיקסטייפ הזה היום, בהתחשב במקום שבו דרייק נמצא בקריירה שלו. הדואטים עם ליקה לי ופיטר ביורן וג'ון, לדוגמה, תמימים וכייפים, כמו שכבר שכחנו כמעט שדרייק יכול להיות. כראוי, בעידן שכל מה שדרייק עושה הופך לזהב, המיקסטייפ זכה למיליוני הזרמות בשבוע הראשון שלו בשירותי הסטרימינג, מה שהכניס אותו למקום החמישי במצעד האלבומים של הבילבורד. מיליוני הזרמות שממחישות את הדרך הארוכה מ-7000 עותקים בלבד שנמכרו מההוצאה המקורית לפני עשור. מדהים מה שנהיה ממנו.

תחזיקו חזק. זאת אולי הפתעה, אבל בישראל עדיין יש חברות תקליטים שמוציאות אוספי להיטים על דיסקים. אז נכון, אנחנו אולי לא ב-1997 ו"היטס 2019", שחברת NMC United הוציאה השבוע, בוודאי ולא ימכור כמו "היטמן 7", אבל עדיין משמח לראות שדברים כאלו עדיין יוצאים, מה שמוכיח שכנראה עדיין יש להם שוק.

סדרת "היטס" של NMC החלה לצאת בשנת 2003 כסוג של תגובה לסדרת האוספים "Now" של חברת הליקון. מאז יצאו לסדרה כבר 19 פרקים, בדרך כלל פרק אחד לשנה, לפעמים שניים. הסדרה כוללת את הלהיטים הגדולים של חברת Sony Music, שמיוצגת בישראל על ידי NMC, ובפרק האחרון שלה ניתן למצוא להיטים עכשוויים של מארק רונסון, קלווין האריס, סיה, ג'ורג' עזרא, דואה ליפה ושאר כוכבי השעה.

כיף להחזיק את הדיסק הזה, להכניס אותו לטייפ באוטו ולהרגיש קצת בשנות התשעים. יש משהו מקסים במוצר פיזי, עם הסאונד המעולה שלו וההזדמנות ליהנות מהעטיפה שלו על כל הדברים שלא ממש מקבלים באפליקציות. התמונות הברורות ורשימת העוסקים במלאכת יצירת האלבום - החל מהעורכים, דרך כותבים ומפיקים וכלה במבצעים. בהקשר הזה, ברשימת הקרדיטים של השירים שמופיעים באוסף, גיליתי משהו שבשירותי הסטרימינג לא פשוט לגלות: רשימת הכותבים של הלהיט "Sicko Mode" של טראוויס סקוט, שיר די מזעזע שהגיע עד למקום הראשון במצעד האמריקאי. את השיר כתבו לא פחות משלושים (!!) אנשים שונים. כן, כן. שלושים. עכשיו, לא תגידו ששלושים המוחות האלו הביאו לכתיבת יצירת מופת. כולו מדובר על שיר שאחד הבתים שלו נראה ככה:
"Yeah
Astro
Yeah, yeah
Tay Keith, fuck these niggas up (Ay, ay)"

ולחשוב שאת "Bohemian Rhapsody" כתב רק איש אחד.

מי שהביט במצעד מכירות האלבומים של אמצע פברואר בארצות הברית, הופתע לגלות שבמקום הראשון נמצאים הבקסטריט בויז, שהורידו מהפסגה את הראפר Future. הבקסטריט בויז הגיעו לשם עם אלבומם התשיעי, שנושא את השם "DNA" ושיכול להעלות הרבה שאלות לגבי הצורך של אלבום כזה. כלומר, זה לא שהבקסטריט בויז, נגיד בהשוואה לטייק ד'את, התבגרו, הפכו לאנשים רציניים שכותבים את השירים שלהם ושיש להם אמרה כלשהי על העולם. כי הם לא. אפילו ממרום גילם של חברי הלהקה, שכולם נמצאים בשנות הארבעים המתקדמות שלהם, הם עדיין בובות של מפיקים. לא כותבים כלום, לא מנגנים על כלום, לא מפיקים כלום. רק שרים ורוקדים שירים עם סאונד עכשווי, שנכתבו והופקו על ידי אנשים שונים.

ומסתבר שיש מי שרוצה לשמוע את זה. כמעט רבע מיליון עותקים נמכרו בארצות הברית מהאלבום בשבוע שהוא יצא, 95 אחוזים מהם כדיסקים או תקליטים פיזיים (כן, כן, גם אלבומים של הבקסטריט יוצאים על וינילים!) ופחות מחמישה אחוז ממכירות בשירותי הסטרימינג השונים. העובדה שנמכרו בעיקר עותקים פיזיים של האלבום, מעידה על כך שרוב מי שצרך אותו הוא אנשים שגדלו על דיסקים ותקליטים ולא ממש מתחברים להאזנה באפליקציות. כלומר אנשים בני 35 פלוס.

ולא רק בארה"ב "DNA" הוא היסטריה. גם בשווייץ, אוסטריה וקנדה האלבום הפך לנאמבר וואן. ביפן, גרמניה ופורטוגל הוא הסתפק רק במקום השני. בקיצור, הצלחה שמוכיחה שלבנות שלושים ומשהו שגדלו על הבקסטריט בניינטיז, יש עדיין אימפקט על עולם המוזיקה. די מקסים, אם חושבים על זה.

אחד הטרנדים המעניינים בעולם המוזיקה בשנים האחרונות הוא החיבור של רוק ופופ רטרואי עם עולם המוזיקה הקלאסית. הכוכבים הגדולים של הסצינה הם הפילהרמונית של לונדון, שהוציאה בשנים האחרונות כמה אלבומים שבהם הם נתנו פרשנות תזמורתית-קלאסית ליצירות של אלביס, הביץ' בויז והקרפנטרס. הרעיון היה פשוט. הליווי המוזיקלי המקורי של היוצרים נמחק, ועל רקע השירה המקורית שלהם הוקלט מחדש הליווי בניגון התזמורת.

החיבור הזה הוביל לכמה מההצלחות המסחריות הגדולות של השנים האחרונות, מה שהביא לטרנד להתרחב לעוד תחומים. כך, בבריטניה יצאו כמה אלבומים שחיברו בין תזמורות של מוזיקה קלאסית שניגנו להיטי האוס מפורסמים, הבולט ביניהם היה ה"הסיינדה קלאסיקל", שחיבר בין כמה מהדיג'יים האגדיים של אנגליה לקאמרטה של מנצ'סטר. עוד פרויקט מרכזי בתחום יצא בשנה שעברה על ידי היוצר הגרמני ATB, שהקליט אלבום גרסאות תזמורתיות ללהיטי יורודאנס משנות התשעים.

הטרנד הזה פרץ גם את עולם האלבומים, וקונצרטים של פופ שמתחבר למוזיקה קלאסית הם מהתופעות החמות כרגע באירופה. בבריטניה מתוכנן בקיץ, לדוגמה, פסטיבל נודד של אמני אייטיז גדולים מלווים בתזמורת.

האחרון להצטרף לטרנד הוא טרבור הורן, אחד המפיקים החשובים, שעיצבו את הסאונד של האייטיז. הורן מוציא אלבום עם חידושים ללהיטים גדולים מהאייטיז, מלווים בתזמורת ה-Sarm West שאותה הוא הקים ובזמרים גדולים שישירו אותם. סיל, לדוגמה, שר את החידוש ל-"Ashes to Ashes", רובי וויליאמס את "Everybody Wants to Rule the World" וגבריאל אלפין בקטע הטוב באלבום, שמחדש את "Dancing in the Dark" של ספרינגסטין. קצת חסרה כאן גרסה קלאסית ל-"Video Killed the Radio Star", להיט האייטיז המכונן של הורן עצמו, אבל חוץ מזה - מדובר בחוויה לא רעה.

מדברים על חידושים, וגם וויזר, הרכב הרוק האלטרנטיבי מקליפורניה, הוציאו אלבום כזה. בגלל שוויזר קוראים לרוב האלבומים פשוט "וויזר", הם מזוהים לפי הצבע הדומיננטי על העטיפה שלהם, ולכן זה של החידושים מכונה "האלבום הירקרק". חברי וויזר, שמפלרטטים עם גיל 50, הוציאו, כראוי, אסופה של גרסאות חדשות ללהיטים שהם גדלו עליהם, בעיקר מהאייטיז. יש כאן שתי חפיפות לאלבום של הורן (להיטים של א-הא וטירז פור פירז) וגם חידושים ל-TLC, מייקל ג'קסון, ELO, בלאק סבאת', יוריתמיקס וה-להיט מאלבום - החידוש ל"אפריקה" של טוטו, שיצא בתזמון מדהים עם התחייה שהשיר זוכה לה.

החידושים של וויזר משעממים ת'תחת. הם נשמעים כמו ביצועי קריוקי של בחור שאולי יודע לשיר, אבל קצת עייף מהחיים. הליוויים לא מוסיפים כלום, למעשה הם כמעט נאמנים 1 ל-1 למקור, חוץ מאולי איזה תוספת של גיטרה פה ושם. התחושה מהאלבום הזה הוא קצת של בדיחה חלטוריסטית. אוהדי וויזר יכולים להתנחם שתוך פחות מחודש מהוצאת "האלבום הירקרק" יוצא השבוע "האלבום השחור" של וויזר, שיכלול חומרים חדשים של הלהקה. אלא שלמרות ההתרגשות של המעריצים, ספק אם האלבום המקורי יעורר את אותם ההדים שיצר אלבום החידושים.

התרגלנו שכוכבי הפופ והרוק שלנו פורצים בגיל העשרה, מקסימום בתחילת שנות העשרים שלהם, אבל לפרוץ על סף גיל ארבעים? זה כבר נדיר. וזה מה שקרה ללואיז פונזי. בגיל 39, אחרי שהוציא כבר 34 סינגלים, תשעה אלבומים, כיכב בטלנובלה והופיע בטקס פרסי הנובל, זה קרה. פונזי הפורטוריקני שבר את תקרת הזכוכית של הסצנה הלטינית והפך לאיש מפורסם, מצליח ועשיר. והכל בזכות שיר אחד, "דספסיטו". שנתיים, ושישה מיליארד צפיות אחרי שהשיר המצליח ביותר של העשור יצא, פונזי מוציא את אלבומו העשירי, למעשה האלבום שכולל את "דספסיטו". שמו "VIDA!" והוא יכול ללמד אותנו שני דברים מרכזיים.

קודם כל, שהכל זה עניין של מזל. אין באלבום הפתעות גדולות והוא די צפוי. בלדות לטיניות, שירי דאנס לטיניים, יש כאן בדיוק את מה שמצפים ואין כאן שום הסבר לכישרון יוצא דופן שמסביר למה "דספסיטו" הפך לתופעה שהוא הפך. אחרי "דספסיטו" פונזי הוציא עוד ארבעה סינגלים, כולם נשמעים טוב, אבל למרות הבאזז המשוגע ש"דספסיטו" יצר, אף אחד מהם לא הפך ללהיט גדול. אפילו לא ללהיט קטן.

הדבר השני שאפשר ללמוד הוא הפיחות במעמד האלבום. אם בעבר כאשר לאמן פתאום היה להיט חברות התקליטים היו ממהרות להוציא אלבום סביב השיר כדי לדפוק קופה (תשאלו את כל מי שקנה את האלבום של לוס דל ריו בגלל "מקרנה"), נראה שהיום זה כבר לא חשוב.

גם לבריאן אדמס יש אלבום חדש, ומי שלא בענייני הזמר הקנדי עלול לחשוב שזה קאמבק, לאחר שנות שתיקה ארוכות מאז להיטו האחרון משנת 2002. אז זהו, שלא. מאז סוף הניינטיז אדמס לא נח לרגע ומוציא כל שנתיים אלבום חדש. או אלבום אולפן, או אוסף, או פסקול, או אלבום הופעה. רשמית, "Shine a Light" שיוצא השבוע הוא אלבום האולפן ה-13 של אדמס. מעשית, עם מחשיבים את כל הפסקולים, האוספים וההופעות שהוא הוציא, זה מכפיל את עצמו לכמות המטורפת של 26 אלבומים.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אדמס מוציא אלבומים בתדירות כזאת אם מעטים טורחים להאזין להם. התשובה היא פשוטה. כל אלבום שאדמס מוציא בעשרים השנים האחרונות הוא למעשה סנונית שמכריזה על סיבוב הופעות עולמי חדש שלו, וכל טור כזה הוא הצלחה אדירה שגורפת עשרות מיליוני דולרים. בסיבובים האלו אדמס ממעט לשיר מהיצירות החדשות שלו. ההופעות שלו מבוססות בעיקר על להיטי העבר, והחומרים החדשים שלו מקבלים תשומת לב מועטה.

קשה לדעת אילו שירים מ-"Shine a Light" יכנסו להופעות הקרובות שלו. אפשר לנחש שהשיר הפותח, שיר הנושא של האלבום וגם שם הסיבוב הקרוב שלו - יהיה אחד מהם. קטע רוק בריאן אדמסי טיפוסי, שנשמע כאילו אנחנו עדיין ב-1992. גם הקטע השני באלבום, "That's How Strong Our Love is", דואט לטינו-רוק עם ג'ניפר לופז, צפוי למשוך תשומת לב רבה יותר משאר קטעי האלבום. קטע נחמד נוסף, הוא הקטע הסוגר, חידוש ל-"Whiskey in the Jar", הפולקלוריסטי. בכל מקרה, כל אלו בטח ייטמעו בלהיטיו הגדולים באמת, אלו מפעם.