לפני עשור כתב הסופר ההולנדי הרמן קוך את רומן המופת המטלטל "ארוחת הערב", שהציב דילמה מוסרית ופלילית קשה: מה תעשו כהורים אם תגלו שהילד שלכם צולם ברחוב כשהוא מבצע פשע נוראי? רק שנים ספורות חלפו מאז, אבל המציאות השתנתה לחלוטין. היום הצילומים כבר לא מתרחשים ברחוב, הם קורים בחדר המיטות. וואטסאפ השתלט על חיינו ועמו גם סרטונים מכל הסוגים והמינים, או נכון יותר לומר - המין. את בריונות הרחוב מהספר של קוך החליפה בריונות אחרת, כזו שנעה במרחב הווירטואלי. סרטוני סקס מופצים בלי סוף, ולא תמיד ברורה בהם מידת ההסכמה של המצולמים ובעיקר של המצולמות.
ב-2014 כתב ג'יימס פריץ, מחזאי בריטי צעיר, את המחזה הראשון שלו "04:12 - 4 דקות ו-12 שניות". במרכז המחזה, שעובד לאחרונה לעברית ובוים על ידי עמית אפשטיין, ניצבים שני הורים - די (קרן צור) ודיוויד (מולי שולמן, שגם אחראי לתרגום) המגלים כי ברשת מסתובב סרטון סקס של בנם טום וחברתו קארה (זוהר מידן). מהסרטון עולות שתי שאלות מהותיות: האחת היא האם טום ביצע פשע בעצם האקט והשנייה היא מי הפיץ את הסרטון: טום עצמו, חברו ניק (ניר שטראוס), קארה או אולי בכלל האקר זדוני?
"04:12" היא הצגה חשובה, משום שהיא מעלה על נס נושא שהפך בשנים האחרונות למגיפה ולכאב ראש עבור הורים רבים. זו לא רק מגמת MeToo שצברה תאוצה, זה גם העניין של בריונות מניפולטיבית, כזו שגבולותיה אינה ברורים. רוב סרטוני הסקס המופצים לא מגיעים לכדי תלונה במשטרה ולא נעים במישור הפלילי. ברובם יש הסכמה של שני הצדדים לצילום, אבל איפה עובר הגבול, היכן נמתח הקו? ואם הילד שלך משתתף בסרטון כזה, כיצד תגיב?
כשהאקטואליה פוגשת את הרגש קורים דברים טובים. הבימוי המצוין של אפשטיין והתפאורה הנהדרת של סבטלנה ברגר הוותיקה ממסגרים את הסיפור בצורה מושלמת. הווידאו ארט של מתן בללתי לא רק מוסיף לתחושת העדכניות, אלא גם מספק את יצר המציצנות של הקהל, שהופך, בעצם, לשותף לרגעים אינטימיים שלא תראו במחזה רגיל. יש תחושה שברגעים רבים בתחילתו הוא מוצג בצורה מוגזמת, אבל עם ההתקדמות של ההצגה הוא נראה נחוץ יותר ויותר (כולל כמה תמונות חזקות במיוחד).
כדי שהצגה תהפוך לחשובה היא צריכה לחלחל, ו-"04:12" עושה בהחלט את העבודה. זהו מסמך חשוב במיוחד בשל היותו עדכני, וניתן לראות זאת דרך ארבעת השחקנים, השקועים עמוק בדמויות שהם מגלמים. ניכר שהם מזדהים עימן, ונדמה היה לי שאפילו ראיתי את מידן מוחה דמעה בסיום. כשהנושא קרוב ללבך וכשאתה מרגיש שאתה מגלם דמות שיכולה בהחלט להיות אתה בעולם האמיתי, גדלים הסיכויים שלך להתעלות על הבמה. צור הנהדרת צוללת לתפקידה כאם המודאגת שמנסה לתמרן בין חוסר אמון לפתרון למצב הנורא ונעה אל עבר תהום של טירוף, מידן בהחלט חודרת ללב כקארה וגם שטראוס נראה אמין ביותר בתור ניק, החבר הלוזר של טום.
שולמן נשאר לסוף במכוון. צפיתי בו בלא מעט הצגות, כמעט תמיד בתפקיד המתאים לאופיו התזזיתי. מה שמיוחד במחזה הזה הוא שאמנם יש דמות נוירוטית על הבמה, אבל היא לא שלו. ב-"04:12" הוא נכנס למוד אחר לחלוטין, עמוק ורגוע, נותן לעצמו ולקהל להתבשל על אש קטנה ואיטית ומגלה יכולות דרמטיות גבוהות. כבר מהתמונה הראשונה נותנים שולמן וצור הצגה מושלמת של זוג טרוד, קרב מוחות אולטימטיבי בין חשיבה של גבר ואישה, ומכניסים את הצופה מיד לעניינים.
מה שמשמעותי ב-"04:12" לא פחות מההצגה של נושא חשוב, הוא היותו (כך אני מקווה) סמן לתיאטרון החדש, המודרני, זה שלא נשען על קלאסיקות ממוחזרות ומציג התרחשויות טריות שמגיעות ליותר קהלים. תיאטרון באר שבע ובמיוחד אפשטיין החליטו בשנה האחרונה לקחת את המושכות בגזרה הזאת ועל כך אפשר לברך. רק לפני ארבעה חודשים ביים אפשטיין את "השיטה", מחזה מצוין על ניסוי חברתי בעולם ההייטק, וכעת הוא מעלה הצגה נוספת בנושא שמוטמע עמוק בסקאלה של מרכז חיינו. מחזות מסוג אלה חשובים משום שהם מנגישים את עולם התיאטרון לציבור הרחב ולא רק לחובבים הקלאסיים. "04:12" הוא מחזה שצריך להיות מוצג בפני תלמידי בית ספר ברחבי הארץ. רוב הסיכויים שהם גם יאהבו אותו, ואולי גם ילמדו ממנו דבר או שניים.