כמעט כל הסרטים הישראלים שעסקו בחוויית העלייה דנו בסיפורם של העולים לאחר השתקעותם בארץ. לעתים נדירות יותר, התמקד התסריט במסלול שעברו הגיבורים כדי להגיע לישראל. בהקשר זה, התרבות הפופולרית תמיד הציגה לנו אותו נרטיב: ארץ הקודש היתה משאת נפש של אותם מהגרים, והם היו מוכנים לצלוח איזה תלאות שלא יהיו כדי לבוא בשעריה.
"עץ תאנה", סרטה של עלמוורק דוידיאן שעלה כאן בסוף השבוע, שובר את שתי הקונבנציות הללו. הוא עוסק בעליית יהודי אתיופיה, אך בניגוד לתוצרים קודמים בנושא, עוקב אחר משפחה של יהודים אתיופיים לפני שעזבו את אפריקה. נוסף לכך, העלייה לישראל לא מוצגת כאן כאיזשהו חלום מתוק, אלא אפילו כסוג של עול שנושא עמו משמעויות טרגיות מבחינת הגיבורה.
גיבורה זו היא מינה, נערה שאמה כבר עלתה לארץ, אך היא נשארה בינתיים באתיופיה עם סבתה ועם אחיה, שידו קטועה - עדות למלחמת האזרחים ארוכת השנים המשתוללת במדינה, והאימפקט שלה על גיבורי הסרט לא פחות גדול מזה של אופציית העלייה לארץ.
האופציה הזו הולכת ונהיית מוחשית, עד שמדובר כבר בעניין של ימים, ומינה אינה להוטה לצאת לדרך. אהוב לבה, אלי, אינו יהודי, ומה שמעניין אותה הוא להישאר איתו, לא משנה על איזו אדמה. לפיכך, כשהיא מבינה כי יהיה עליה להצטרף עם משפחתה במסע לישראל, מנסה הנערה רבת התושייה לאפשר ליקירה לבוא עמם, אף שאינו בן דתם.
כך שאם בנרטיב הישראלי נהוג להציג את העולים כאיזשהו קולקטיב חסר פנים ואישיות, מלבד הכמיהה לירושלים, הרי ש"עץ תאנה" מפרק את המיתולוגיה לסיפורה של אינדיבידואלית, עם כיסופים טבעיים של בני הנעורים, שלא בהכרח מתיישבים עם החלום הציוני.
בכלל, ישראל כמעט אינה נוכחת בסרט - חוץ מחולצה עם כיתוב בעברית שלובשת עם הגיבורה, ומלבד הרגע האירוני בו מובטח לה ולמשפחתה כי כשיגיעו לארץ "יקבלו הכל", ולצופים נותר רק להפטיר אנחה עצובה, כי בדיעבד ברור להם שזה לא יהיה כך. מעבר לזאת, באותה מידה "עץ תאנה" יכול היה להיות דרמה על משפחה אתיופית שעומדת להגר לצרפת, לצורך העניין.
גם ההגדרה "סרט ישראלי" רופפת למדי במקרה של הדרמה הזו, שהוקרנה בפסטיבל טורונטו וקטפה בו פרס. הבמאית אמנם ישראלית, וכך גם מפיקיה ואנשי צוותה, אך "עץ תאנה" צולם באתיופיה עם שחקניות בנות המקום, ודובר כולו אמהרית. לו אדם זר היה צופה בו ולא יודע מה ארץ הפקתו, הוא היה יכול בנקל לחשוב כי מדובר בתוצר אפריקאי למהדרין, כשלמעשה מדובר ביצירה ישראלית שאף היתה מועמדת לחמישה פרסי אופיר.
מבין אלה, זכה הסרט באחד - על עבודת הצילום של דניאל מילר, מבעלי המלאכה הצעירים והמזהירים בתעשייה הישראלית, שאכן מוציא כאן את המיטב מן הנופים היפים מלכתחילה. הודות לו ולמגע היד של דוידיאן, שכבר בסרטה הארוך הראשון מגלה שליטה מלאה באמנות שלה, הדרמה הזו כוללת רגעים יפים וחזקים. רבים מהם מתרחשים בסביבות עץ התאנה בשמה היא נקראת, ומצליחים לבטא ללא מילים את תמימות הנעורים, את זוועות מלחמת האזרחים ואת הטרגדיה שבפרידה מאדמתך ומאהובך.
לכך יש להוסיף את תצוגות המשחק המעולות, בראשן של בית לחם אסמאמאווה מלאת ההבעה בתפקיד הראשי. בזכות כל אלה, "עץ תאנה" ראוי ובעל ערך לא רק מסיבות היסטוריות ואנתרופולוגיות, אלא גם כיצירת אמנות בפני עצמה.
עם זאת, הסרט גם גולש לא פעם למניירות של קולנוע אמנותי. יש בו נטייה להעדפתם של תנועות איטיות, שתיקות ארוכות ודימויים סמליים על פני פיתוח של העלילה, הדמויות והדרמה. בכך הוא מצטרף לעוד כמה סרטים מקומיים מן העת האחרונה, שהיתה בהם מידה של עקרות רגשית וחוסר קומוניקטיביות.
כל זה מוליד תוצרים שמשתתפים בפסטיבלים בינלאומיים וכותבים עליהם בעיתונים, אבל קשה שלא לתהות כמה אנשים יראו אותם באולמות. לתאנים יש בדרך כלל חיי מדף קצרים, אך אפשר לקוות כי הסרט המיוחד, הבשל ומעורר המחשבה הזה בכל זאת ימצא את הקהל שלו ויאריך ימים על המסכים.
