קשה לי לומר ש"האם" השפיע עלי רגשית. אריה תמיד מנחה את שחקניו לאקסצנטריות, כך שהרגש במחזותיו אינו ראשון בסדר העדיפויות. עם זאת, המחזה כן מייצר תגובה מושהית ומעורר מחשבה דווקא לאחר שהוא מסתיים. זלר, בעזרתם של אריה וצוות התפאורה של תיאטרון גשר, מעביר היטב את הוויית הכלא הפרטי, הרוחני והגשמי, של אישה אחת, הנקרעת מגעגועים למשפחה האידיאלית שכנראה מעולם לא הייתה לה.
שנות ה-60 העליזות סימנו את מרד הנעורים. צעירים וצעירות שהגיעו לשנות ה-20 לחייהם יצאו לגלות עולם, משאירים מאחור את הבית החם. בעוד האבות המשיכו לעבוד, האימהות, שהיו בעיקרן עקרות בית, נאלצו להתמודד עם תחושה מתמשכת של ריק ואובדן. זה היה שלב קשה בהתפתחות ההורית, תופעה שנקראה The Empty Nest, ומאוחר יותר תורגמה לעברית לשם הפואטי "הקן המתרוקן". בהמשך, כשנשים החלו לעבוד יותר ומסלול חייהן הפך דומה לזה של הגברים, התסמונת דעכה, ובכל זאת, גם בימינו יש לא מעט הורים שחשים כי מסלול חייהם השתנה לרעה. הסטטיסטיקה מלמדת כי מאז 1990 חל גידול משמעותי במספר המתגרשים בארצות הברית מעל גיל 50, וכיום אחד מכל ארבעה זוגות בגילאים הללו יוצאים לדרכים נפרדות, תופעה המקושרת לקן הריק שחווים הזוגות הללו.
לשם פלוריאן זלר, הכוכב העולה בשמי המחזאות הצרפתית, התוודעו חובבי התיאטרון בישראל ב-2014, עם עלייתו של המחזה "האבא" בתיאטרון בית ליסין, בכיכובו של ששון גבאי כאב החולה בדמנציה ומאבד את צלילותו. שלוש שנים לפני כן כתב זלר את "האם", שתורגם מצרפתית על ידי רועי חן ובוים בתיאטרון גשר על ידי יבגני אריה. אן (אפרת בן צור) השלימה זה מכבר עם עזיבתה של בתה הפחות אהובה את הבית, אבל נטישתו של בנה ניקולא (תמיר גינזבורג) לטובת חברתו אלודי (רוני עינב) מעציבה אותה. בעוד היא שוכבת בבית בכתונת ובגרביים ובוהה בקירות ברוב שעות היממה, בעלה פייר (יוסי מרשק) מעדיף לברוח מהמציאות לטובת שעות מוגזמות בעבודה, מה שמעורר את חשדה של אן כי הוא בוגד בה, מעביר אותה על דעתה ומכניס אותה ללופ אינסופי של טירוף.
אם "האבא" של זלר היה מחזה דינמי שנע בתהליך הדרגתי לעבר שיטיון מוחלט, "האם" הוא כבר הצגה ממוסגרת. כבר בשתי התמונות הראשונות, שמציגות את אותה סיטואציה בווריאציות שונות, מתחוור לנו כי אן לכודה בין ארבעה קירות של דיכאון בלי אפשרות לצאת. היא מפתחת תסמיני טירוף מוכרים - מעבר קיצוני מבכי לצחוק, מקיפאון לתזזיתיות, מציאות מתערבבת בחלום והכול, הכול נראה כמו סיוט ארוך ומתמשך.
המפלט הקל הוא להפיל על אן את האחריות לשיגעון, אבל המציאות קצת יותר מורכבת וזלר לא עושה הנחות לדמויות הסובבות אותה. פייר, בהיתממות המעושה שלו (מרשק פשוט מעולה), נותן כל הזמן את התחושה שהוא אכן מסתיר משהו, אבל האם זה באמת משנה אם הוא מנהל רומן או סתם בורח מרעייתו? ניקולא מונע מאינטרסים, ובנוסף יש סיבה טובה לכך שאן לא סובלת את אלודי. הכול כל כך מעורפל, עד שלא ברור מה מפרץ השיגעון שייך לאן ולמה ממנו אחראית סביבתה.
קשה לי לומר ש"האם" השפיע עלי רגשית. אריה תמיד מנחה את שחקניו לאקסצנטריות, כך שהרגש במחזותיו אינו ראשון בסדר העדיפויות. עם זאת, המחזה כן מייצר תגובה מושהית ומעורר מחשבה דווקא לאחר שהוא מסתיים. זלר, בעזרתם של אריה וצוות התפאורה של תיאטרון גשר, מעביר היטב את הוויית הכלא הפרטי, הרוחני והגשמי, של אישה אחת, הנקרעת מגעגועים למשפחה האידיאלית שכנראה מעולם לא הייתה לה.