ייאוש בראש: אסור, פשוט אסור, שהמחזה "יתוש בראש" יעלה שוב על הבמות

בעידן שבו הסרקאזם והאנדרסטייטמנט כבשו כל פינה, כבר עברנו את שלב הסלפסטיק, את האפקטים הקוליים של צלחות נשברות ואת הנשים הצעקניות. לכן המחזה "יתוש בראש" הוא מחזה שעבר זמנו. הבחירה של תיאטרון החאן בו משקפת את הקיבעון של תיאטראות רפרטואריים למחזר שוב ושוב

  • תיאטרון החאן
נקווה שזו הפעם האחרונה. יתוש בראש (צילום: יעל אילן)

לפעמים החיים שלך נעים בקצב כל כך מסחרר, שאתה יכול לבחור רק באחת משתי האפשרויות: להמשיך להיות השחקן הראשי או, כמו במקרה של ז'ורז' פדו, להסתכל על עצמך מהצד ולהכיר בכך שהגרוטסקה שלך גדולה ממך. עם התמכרות להימורים, קוקאין ובגידות, פדו לא ראה בעיניים. הוא בילה ימים ולילות עם כל מה שזז, גברים ונשים כאחד, סורר וחסר עכבות שלידו האנטר תומפסון נראה כמו מאמא תרזה. כשאתה דייר של קבע במחוזות הכאוס ובמקרה גם גאון, החיים שלך הופכים להצגה אחת ארוכה. כל שנותר לך הוא לסדר, לשייף, להמחיז ולהעלות אותה על הבמה.

"יתוש בראש" לא נחשב לאחד המחזות המובילים של פדו, אך היה מספיק גדול כדי לקנות חיים ארוכים על הבמות ולעלות אלפי פעמים לאורך מעל ל-100 שנים. בארץ הוא הומחז 5 פעמים, כולן צמודות לתרגום הקסום של נסים אלוני. בתחילת מרץ הוא עלה בתיאטרון החאן בפעם השישית, בבימויו של אודי בן משה. יש לקוות שזו גם הפעם האחרונה.

הפארסה של פדו, שהייתה מאבני היסוד של קומדיית המצבים המודרנית, הייתה חדשנית לזמנה. בפריז של תחילת המאה ה-20 חושדת רמונד שנדביז (כרמית מסילתי-קפלן) כי בעלה ויקטור עמנואל (ארז שפריר) בוגד בה. היא טומנת לו מלכודת בבית מלון, אבל העסק מסתבך כשמתברר שעובד המלון, שרת עלוב בשם פוש המגולם אף הוא על ידי שפריר, הוא כפילו המדויק של ויקטור. טעויות, דמויות מוגזמות, ריצות, צעקות וכמובן סלפסטיק מלווים את המחזה הזה עד סופו, וכמובן שהפלונטר נפטר וכולם יוצאים שמחים ומאושרים.

עוד באותו נושא

כמה מרענן לראות הצגה שסוף סוף מנגישה את התיאטרון לציבור הרחב

לכתבה המלאה
מחזה שעבר זמנו? יתוש בראש (צילום: יעל אילן)

כאן עולה תהייה פילוסופית משהו: אין חולק על כך שפדו היה אמן בלשים ללעג ולקלס את המעמד הבורגני, אך האם העובדה שהמחזה נחשב לגאוני מזכה אותו בחיי נצח? לפי כמות הצחוקים הרמים באולם התשובה חיובית, אבל לעניות דעתי מדובר במחזה שסיים את ימיו הארוכים ואסור, פשוט אסור, שיעלה יותר על הבמות. הבחירה של החאן בו משקפת את הקיבעון של תיאטראות רפרטואריים רבים בארץ ובעולם: ללכת עם מה שכבר קיים ולמחזר, למחזר ושוב למחזר.

אם שפריר טוב (מה טוב? מצוין!), אם הצוות שלצדו, במיוחד איתי שור כקאמי וניר רון כאוגוסטין מנהל המלון, לוקח ביעילות את הפארסה לקצה, אם את התרגום של אלוני פשוט אי אפשר לנצח (עובדה שאיש לא ניסה), אם התפאורה המתחלפת של סבטלנה ברגר מדהימה כהרגלה ובמיוחד אם הצופים דווקא כן צוחקים לפרקים - מנין התעוזה לקבוע ש"יתוש בראש" הוא מחזה שעבר זמנו?

התשובה לכך פשוטה - התקדמנו. זהו, הפארסה מתה, ההומור העדכני מרוחק שנות אור ממנה. בעידן שבו הסרקאזם והאנדרסטייטמנט כבשו כל פינה, כבר עברנו את שלב הסלפסטיק, את האפקטים הקוליים של צלחות נשברות ואת הנשים הצעקניות (וואו, אישה היסטרית צווחת על הבמה, כמה כיף וחדשני). מאידך, באי התיאטרון הקלאסיים מרוצים, הם הרי מקבלים את הישן והמוכר. מסיבה זו "יתוש בראש", שמילא את אולמות הקאמרי ב-2006, אולי יעשה ב-2019 את אותו הדבר בתיאטרון החאן, הוא חסר כל ראייה עתידית ודווקא משקף מצב עגום.

על אף ההבנה שלא הוגן להעצים מחזה אחד כדי לגמד אחר, במקרה זה אני חש חובה לציין כי רק לפני פחות משבוע צפיתי ב-"04:12" של תיאטרון באר שבע. היה פה מופת בימתי, מחזה מורכב שנוגע בנושאים רלוונטיים עם חשיבה מחוץ לקופסה. כבר ביציאה מהאולם תהיתי מה יקרה כשיעלה שוב הצורך להתעמת עם הבנאליות הקלאסית של תיאטרון ממוחזר. אולי בגלל הסמיכות בין המחזות, עוצמת הסטירה חזקה יותר.

ייתכן שהתחזית השחורה תתפוגג, אבל לטעמי התיאטרון הישראלי יצטרך במהלך השנים הקרובות לוותר על כמה מהעוגנים שלו כדי להיות נגיש יותר ולהילחם בכבוד על קיומו מול הדור הבא. מחזות כמו "יתוש בראש" יצטרכו לפנות את מקומם. אל תקראו לזה נבואת זעם, קראו לכך תקווה.

עוד באותו נושא

ההצגה "האם" לא טלטלה אותנו רגשית, אך היא גרמה לנו לחשוב על געגועים

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully