רקוויאם לחלום

שרהל'ה שרון לא אשמה. כמי ששנים דשדשה בין מתנסים ובתי יד לבנים, היא זוכה כעת לגל חסר תקדים של עניין ואהדה ציבורית. ולמרות ששרהל'ה לא יודעת מאיפה כל זה נפל עליה, היא הפכה להיות הדמות שמסמלת יותר מכל את אחת ההוכחות המדכאות ביותר למצבנו הלאומי. מה שהתחיל כבילוי שמח לשעות הפנאי, הפך למלחמה ריאקציונרית על סלע קיומנו וקאמבק לפראנוית פוסט-שואה בואכה מלחמת הקוממיות.

לא פלא שהשירה בציבור החלה כטרנד, בתחילה אירוני ומיד אחר כך רציני להחריד, בקרב מעמד הקסטרו. מי שחלם חלומות על הסכם אוסלו, התאבל על רבין, הצביע ביבי, רכש ג'יפ ארבע על ארבע, התחתן עם רונית מי"ב-2 וגידל זקן צרפתי, מצא את עצמו עד מהרה מול השוקת השבורה של הטרור הפלסטיני והטמטום הישראלי. ומה יכול להיות יותר מנחם מאיזה ערב עם שרהל'ה שרון באמפיתיאטרון עזריאלי, עם כל החברים, שרים "אני נולדתי לשלום שרק יגיע" וחולמים על הימים שבהם ישראל היתה אימפריה אזורית, ההיי-טק היה סטראט-אפ והערבושים היו מכינים אחלה חומוס.

וכאילו שלא די בהתכנסויות השירה בציבור במקומות שונים ברחבי הארץ – שלושה מאבטחים ליד הדלת, אחד עם אקדח ושניים עם גלאיי מתכות – הרי שעכשיו שרהל'ה שרון גם מקבלת תוכנית טלוויזיה בפריים-טיים של יום שישי בערוץ 10. קוראים לזה "שרהל'כולם".

שרהל'ה שרון, סימפטית אם כי מעט אגרסיבית באינטונציית ה"כולם ביחד" שלה, מכריזה כי "הערב אנחנו חוזרים במנהרת הזמן והשירים אל אמצע שנות השבעים ותחילת שנות השמונים". החיילים באולפן, טירונים של בית רבן, מצטרפים אל שרהל'ה וזועקים במלוא גרון. שרהל'ה מכריזה: "בשנות השבעים היינו גדולים. ישראל זוכה לאהדת העולם עם מבצע אנטבה, צסק"א אכלה אותה, חיים יבין מבשר על המהפך, הסרט 'אסקימו לימון' על המסך".

"שרהל'כולם" נראית כמו טקס אשכבה למפעל הציוני. ישראל כאדם שנמצא על ערש דווי, חייו עוברים לנגד עיניו וחברים נזכרים ברגעיו הגדולים. כשהוא על סף העולם הבא, מגיעה גלי עטרי ושרה לו "הללויה". הס מלהזכיר את ההווה, "שרהל'כולם" חוגגת את הזיית העבר מתוך ידיעה ברורה שהעתיד יהיה חרא. מחזה נורא כזה של רפיון ידיים לאומי והיסטריה המונית לא ראיתי מאז שאריק שרון קרא בקול גדול כי "מדינת ישראל לא קורסת". אולי בגלל זה הקהל באולפן לא באמת שר את השירים של פעם, אלא צורח ונובח אותם. אפילו "רוצי שמוליק" ו"גן סגור" נשמעים בפיהם כמו מרכז הליכוד, כמו ערב קריוקי בסלון של ברוך מרזל. הם פשוט מ-פ-ח-ד-י-ם: מהחיים כאן, מהעולם הגדול, מהשינויים באקלים החברתי, מהמינוס בבנק, מהפיגוע הבא. השירה בפיהם היא לא חגיגה פטריוטית של הקיום בציון, היא רקוויאם לחלום.

ושוב – שרהל'ה שרון לא אשמה. היא תבנית נוף מולדתה, אולד סקול טהור, ספינקס מדור האלתרמניה. זה העם שהשתנה – שנאחז ב"גבעת התחמושת" ו"אין לי ארץ אחרת" מתוך תקווה למצוא תעצומות נפש בקאנון הזמר העברי וחושב שהוא עושה חיים משוגעים בזמן שברור לחלוטין כי הוא מידרדר במדרון הנוסטלגיה ולא יכול לעצור. כמו ג'ין קלי ששר בגשם בלי לשים לב שעוד שנייה הוא חוטף דלקת ריאות. ואלו לא פנטזיות השמאלני שלי שמנסות להדביק לסיטואציה הזאת קונוטציות לא לה – "שרהל'כולם" היא לא כייפית בשום צורה. לא עם עוזי פוקס ושרי ולא עם פינת הסאטירה החלשה של בראבא ואפילו לא עם הכוסית הרוסיה עם המחשוף המטורף ששרה את "ילדיסקו".

רק לפני שנים ספורות, בתקופת האופוריה, השירה בציבור לא היתה עולה על דעתם של מי שעושים עצמם כל כך נהנים ממנה. הם לא באמת נהנים – אין שום הנאה הגיונית ורצינית בלשיר שירי עם רוסיים עם אשה שיכולה להיות סבתא שלך – הם פשוט לא סובלים. הם היו אמורים לרקוד עכשיו ב-TLV, במקום זה הם נותנים בראש ל"ים השיבולים". כשבסוף התוכנית כולם שואגים "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", קלישאה שאפילו לא מנסה להילחם בעצמה, די ברור עד כמה קריטי הוא המצב. מי שבוחר לצפות ב"שרהל'כולם" במקום לראות באותו זמן "פספוסים" או איזה סרט הוליוודי, הוא לא בדלן, שמרן, לאומן או אנכרוניסט, הוא פשוט אדם עייף שהחיים במקום הזה הוציאו ממנו את האוויר והדבר היחידי שיש לו כוח אליו הוא לשיר שירים מהימים שלא ישובו עוד, לא הם לא ישובו עוד. הרייטינג של "שרהל'כולם" יהיה מדד מסוים לכמה שהאלימות והטרור ניצחו כאן את החיים והסבבה.


* התוכנית "שרהל'כולם" משודרת בערוץ 10 בימי שישי ב-20:55