לקראת "אנחנו": בחזרה ל"תברח" ועוד סרט אימה שטילטלו את החברה האמריקאית

סרטי אימה תמיד היו קרקע פורייה לבחינה של החששות שלנו כבני אדם. אף שמן הצפייה ברבים מהם, ניתן להניח שאותם פחדים מסתכמים בלהידקר, או להירדף על ידי רוח כלשהי, תמיד היו בז'אנר סרטים שלא היססו להביע ביקורת על איוולות חברתיות, פוליטיות ומגדריות. "תברח", הלהיט המהולל של ג'ורדן פיל שיצא לפני שנתיים, הוא דוגמה מובהקת לסוג העשייה - ולפי הביקורות בארצות הברית, הדבר נכון גם לגבי סרטו החדש והמדובר "אנחנו", שיוצא כאן בסוף השבוע. לרגל זאת, הנה עוד שבע קלאסיקות אימה עם אמירה חברתית נוקבת. פורים שמח!

קלאסיקת האימה/מד"ב של הבמאי האגדי דון סיגל מ-1956 זכתה לכמות גדולה במיוחד של פרשנויות וניתוחים, וזוכה גם לעיבוד מחודש אחת לעשרים שנה לערך (באחרון כיכבו ניקול קידמן ודניאל קרייג). העלילה עוקבת אחר עיירה אמריקאית קטנה, הנופלת קורבן לחייזרים דמויי צמח שמשתלטים על גופי התושבים בשנתם, והופכים אותם לבני אדם נטולי רגשות.

הימים הם ימי המלחמה הקרה. הפאנויה מכל מה שעלול להיחשב כתמיכה בקומוניזם התניעה את הסנאטור ג'וזף מקארתי להוליך את "ציד המכשפות" ההוליוודי, שבמסגרתו הוחרמו אנשי תעשייה רבים שהואשמו בקרבה (אמתית או מדומיינת) למפלגה האדומה. קשה להכריע אם הסרט הוא אלגוריה מופשטת לחשש אמתי מן הקומוניזם, או לחלופין ביקורת כלפי המופרכות של אותן חששות וההשפעה שלהן על החברה.

יצירת המופת של ג'ורג' א. רומרו מ-1968 היא אמנם לא סרט הזומבים הראשון בהיסטוריה, אך לבטח זה שהגדיר מחדש וממשיך להגדיר את הז'אנר עד עצם היום הזה. "ליל המתים החיים" יצא לאקרנים בתקופה סוערת במיוחד. תנועת שחרור האישה פרצה לקדמת הבמה, המחאה נגד המעורבות האמריקנית בווייטנאם הגיעה לשיאה, ומרטין לותר קינג נרצח רק כמה חודשים קודם לכן.

את התפקיד הראשי בסרט גילם שחקן שחור, דווין ג'ונס. אמנם כוכבים שחורים כמו הארי בלפונטה, סמי דייוויס ג'וניור ואחרים כיכבו עוד קודם לכן בסרטים הוליוודיים גדולים, אך ז'אנר האימה נותר לבן לחלוטין עד אותה עת, כך שליהוקו היה פורץ דרך. הסצנה בה הוא סוטר לאישה לבנה אף התקבלה בזעזוע ותדהמה בקולנועי דרייב אין. מטלטלת עוד יותר היא הסיומת (אזהרת ספויילר כמובן), בה שוטרים וחוואים לבנים יורים בו למוות בשוגג - סצנה שממשיכה להדהד ברלוונטיות שלה עד היום.

לפני שהפך לאחד מבמאי האימה המצליחים בהיסטוריה, התהדר ווס קרייבן בתואר שני באנגלית ובפילוסופיה והיה מרצה בתחומים הללו. אין זה מפתיע, אם כך, שברבים מסרטיו שזורה ביקורת חברתית או פוליטית. סרטו הראשון, "הבית האחרון משמאל", יצא ב-1972, שלהי כהונתו של ריצ'ארד ניקסון המושמץ, כשאמריקה כולה נחצתה בין תמיכה להתנגדות במלחמת וייטנאם.

בהשראת "מעיין הנעורים" של ברגמן, עוקבת העלילה עוקבת אחר חבורת צעירים מן הפרברים. הם מתעללים בצמד בחורות היפיות שנמצאות בדרכן לקונצרט רוק, רוצחים אותן, ומבקשים מקלט בבית סמוך - בלי לדעת שבעל הבית הוא אביה של אחת הבנות, ושהוא מעוניין לנקום את מותה. הסרט רווי אלימות גרפית ומטיח בצופה שאלות בנושא מוסר וצדק, שהיו רלוונטיות במיוחד בימי וייטנאם - למשל, האם התשובה לאלימות היא יותר אלימות?

אחד מן הנושאים החביבים על הבמאי הקנדי דייוויד קרוננברג הוא ההשפעה ההרסנית של קדמה טכנולוגית על גוף האדם. "וידאודרום" מ-1983 היא כנראה היצירה העוצמתית ביותר מבין סרטיו שעסקו בכך. העלילה עוקבת אחר מנהל ערוץ טלוויזיה המתמחה בתכנים טראשים, המגלה אות לווייני מסתורי המשדר תוכנית מסתורית הכוללת סרטוני עינויים, אונס ורציחות אמיתיים לכאורה. מנהל הערוץ הופך אובססיבי בניסיון להתחקות אחר מקור השידור, בעוד גידול מוזר מתחיל לצמוח בתוך ראשו.

אף שהסרט נכשל קולוסאלית בעת הפצתו, גם מבקריו לא יכלו להתעלם מן הביקורת הברורה כלפי תחנות הטלוויזיה והתכנים האלימים והמיניים שבהם הלעיטו את הצופים כדי לייצר רייטינג גבוה. נדמה שבעידן האינטרנטי, כשהתכנים הופכים ליותר ויותר קיצוניים וההיחשפות שלנו אליהם מהירה פי כמה, סרטו של קרוננברג אף יותר רלוונטי משהיה בשנות השמונים.

אחת הבעיות הבולטות בניו יורק של אמצע שנות השמונים הייתה נוכחותם הבולטת של דרי רחוב ברחבי העיר. בעוד רוב האנשים יחשבו שיש לפתור את הבעיה הזו על ידי עזרה לאותם אומללים, ראש העיר דאז אד קוץ' התייחס אליהם כמטרד שיש צורך ממשי להילחם בו. לאחר שכינה עובדת סוציאלית שעסקה בעזרה להומלסים "זונה של עוני", העביר שורה של חוקים שנתנו למשטרה המקומית יד חופשית במאבק להעלים את "המטרד" מעיניהם של עשירי העיר.

סרטים אמריקאים מעטים הוקדשו לסוגיה החברתית הזו. "Street Trash" מ-1987, סרטו הראשון והיחיד של ג'יימס מורו (שהפך לצלם מוערך) הוא כנראה סרט האימה היחיד שעסק בנושא. העלילה מביאה את סיפורו של בעל חנות אלכוהול שמוצא סטוק ישן של בקבוקים המכילים משקה רעיל בשם "וייפר", ובמקום לקרוא למשרד התברואה מחליט למכור את הסחורה במחיר דולר לבקבוק. כמה חסרי בית שרוכשים את המשקה מוצאים את מותם הספקטקולרי כשהם נמסים למוות בכל צבעי הקשת מיד לאחר לגימתו, ושני אחים הומלסים מנסים למגר את התופעה. דרך הסיפור הזה, מדגים הסרט כיצד הומלסים מעצימים את עצמם בדרך היחידה שנותרה להם, בחברה שזרקה אותם לאשפה כאילו היו החלב של שלשום.

אין הרבה נושאים שהוליווד מסרבת בתוקף לעסוק בהם. גזענות, עבדות, אונס, גילוי עריות ורבים נוספים - כולם זכו לייצוג נכבד בקולנוע האמריקאי לאורך השנים. עם זאת, העיסוק בפערי מעמדות נשאר כמעט בגדר טאבו. יש משהו בגנום האמריקאי שפשוט לא מסוגל להישיר מבט ביקורתי אל המציאות המעמדית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

סרטו של בריאן יוזנה, שהפיק את סדרת סרטי "רי-אנימאטור" המצליחה, הוא סאטירת אימה שמצליחה להצחיק, להבעית ולעורר מחשבה בו זמנית. הסרט, שיצא ב-1989, עוקב אחר תיכוניסט מבוורלי הילס שאומץ בילדותו, ומגלה שמשפחתו שייכת לקהילת מיליונרים מעוותים המנסים לשמור על נעוריהם בדרך מטורפת במיוחד. "Society" מתחיל כמו פרק ביזארי של 90210 ומסתיים בחגיגת אפקטים חסרת תקדים שאסור להחמיץ, בחסות האמן היפני המוערך "ג'ורג' המשוגע".

סרט הביכורים של ג'ורדן פיל היה המרענן הרשמי של ז'אנר האימה לשנת 2017 וגם הביא הביתה פסלון בדמות פרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. כזכור, גיבורו היה צעיר שחור החרד מן המפגש הראשון שלו עם הוריה של חברתו הלבנה - ומתברר שבצדק.

בכך, נגע הסרט בנקודות רגישות ביותר בחברה האמריקאית, שבעשורים האחרונים מתמודדת עם מציאות בה יחסים בין גזעיים, שהיו בלתי מתקבלים על הדעת בשנות השבעים, כבר הפכו נורמטיביים למדי. פיל מתמקד בסטיגמות ובציפיות המוקדמות שאיתן מגיע צעיר שחור למפגש עם הגזע הלבן מזווית המחזר. מן הצד האחר, התנהגות ההורים הלבנים המשתמשים בסלנג שחור ומחוות שחורות היא ביקורת על הצביעות של אמריקה הלבנה, זו שמסתמכת על התרבות השחורה כדי להגדיר מה מגניב, אך נרתעת כאשר אדם שחור הוא זה שמבצע או מפגין את אותן מחוות.

הורידו את אפליקציית קוויקס, שחקו ב-18.03 בשעה 18:00 ואולי תזכו בכרטיסים להקרנת הבכורה של הסרט.

להורדה כאן - בכפוף לתקנון ותנאי השימוש באפליקציה.