הכלב מספר על מותו: קראו סיפור מתוך "על קברים ותענוגות אחרים" מאת רון ברקאי

"היתה בעיה של אי ספיקת כליות," אמר ד"ר רפאל ירקון לזיגי. "זאת הסיבה שהכלב שלך לא החזיק מעמד, אבל תתנחם בכך שהסבל שלו לא היה ארוך."
למרבה המזל אני מריח למרחקים, הכול, ובמיוחד זיעה של שקרנים! מה הוא יודע על הסבל שלנו? הווטרינר הזה מעולם לא הצליח לסחוט ממני נביחת שמחה או כשכוש זנב עליז. היו לו מכשירים רבים, וכולם נועדו לעינויים. לצדם, על מפית לבנה ארוכה, היה פרוש אוסף של מחטים בגדלים שונים וניכר היה שהוא נהנה לדקור. "אה," היה מחדיר בי אחת, מחייך לעצמו, מלקק את השפתיים, מתעלם מנהמת הכאב ומחשיפת השיניים וממלמל: "תירגע, הנה אנחנו כבר בפנים..."

ובכלל, תמיד חשתי עלבון עמוק כשציפי או זיגי הביאו אותי למרפאה. בדרך קבע נלוויתי אל הגברת כשהלכה לקופת חולים. שם, במו עיני, נוכחתי שהרופא מטפל רק בבני אדם, מעולם לא קיבל חזיר או חמור. הדוקטור שלנו, לעומת זאת, טיפל לא רק בכלבים, אלא גם בחתולים ואפילו בתוכים. נו מילא, אמרתי לעצמי, כשהוא דחף לי מדחום לאחר שהיה ברקטום של כלב אחר, מבלי לחטא אותו... אבל להכניס לי את המכשיר מיד אחרי שבילה באחוריה של ארנבת שחורה, זה בפירוש היה בלתי נסבל.

הדיאגנוזה של הווטרינר לא חידשה לי שום דבר. חשדתי בכך זה כמה חודשים: בטיולים היומיים עם הילדים הרמתי רגל אחורית, כמנהגי, ולא יצא יותר מזרזיף קלוש, לפעמים רק כמה טיפות. הכאב היה נורא. ידעתי, כשהשתן נתקע זה נגמר רע.

ועכשיו כאן, במקום הזה, המרוחק והמנוכר, שהביאו אותי אליו לעת ערב, מושלך בתוך ארגז עץ קטן, חתום בקרטון, אני משתדל לרחרח. לשוב ולרחרח, כפי שנהגתי לעשות בימי הטובים ברחוב המפואר של העיר, כמיטב יכולתו של אפי. נו, מה כבר יש לו לכלב לעשות כשהוא מגיע לאתר חדש... פעם אהבתי מאוד להשתין מיד במקומות שרגלי לא דרכה בהם מעולם. הרמתי בחדווה את האחורית על כל שיח ואבן, השפרצתי וסיימתי בדילוג עולץ. אולם מאז המחלה, ובמיוחד מה שקרה בעקבותיה, לא נותר לי אלא להפעיל את קצה החוטם, למרות שזה מכבר נס לחו.

ברושים, ועוד ברושים, ועוד. במהרה התברר לי שזה העץ האהוב במקום הזה. הם מזדקרים בכל פינה, בודדים או בזוגות. מסודרים לאורך השבילים בשורה כמו החיילים שראיתי בטלוויזיה לפני שהתחילו להעיף לשמים את הזיקוקים.

זמן קצר לאחר שחושי נרגעו מעט מריח הברושים, הרגשתי ברקב העולה מן האדמה. לא צריך להיות כלב מאולף במיוחד על מנת להבין: אני נמצא בשטח עצום המכוסה ריח חריף שאופייני לפגרים. הצחנה עולה ומבעבעת, בוקעת מבעד למלבני האבן המבהיקים. אני מכיר אותה עוד מהטיולים ברחובות העיר. לא פעם נתקלתי בעכברוש או בגור חתולים ששכבו ללא תנועה וגם הם העלו סירחון כבד, ממש כמו זה שמפעפע פה ממעמקים.

ואז, לפתע, הגיחה מעלי ארומה של שמפו ועטפה אותי ברכותה. היו אלה הניחוחות שעלו מראשו של זיגי בכל בוקר, לאחר הרחצה. פעם, בימים רחוקים, הם עוררו בי רתיעה ופחד. נהגתי להסתתר מפניהם. עכשיו נעים לי להרגיש אותם בקרבתי.

כשציפי, אשתו של זיגי, היתה בחיים, הוא התייחס אליה כמו כלב קטן שחושף את הניבים כשהוא פוגש כלב גדול. בגללה, ככל הנראה, האיש הזה לא חיבב אותי במיוחד. על כל חטא קטן שלה, ואלוהים הרחום יודע שציפי לא היתה אלא שק חטאים, נהג זיגי לנבוח עליה: "לכי תזדייני עם הכלב המכוער שלך!"

ציפי לא נשארה חייבת. כזה היה האופי שלה. היא היתה מרימה את ידה השמאלית אל מול פני בעלה, צמידי הזהב שלה גולשים במורד הזרוע, משמיעים קול פעמונים, ויורה לעברו בקול שפיפוני:
"הוא לפחות עושה מאמצים... ואתה מה? פסיכי. פסיכי גדול זה מה שאתה. אין ספק שנדבקת מהמאושפזות שם אצלכם. לא היית ככה כשהכרתי אותך. אבל מה כבר אפשר לצפות מאחד שמזיין משוגעות ומקבל בשביל זה משכורת?"
"הא!" זעק זיגי. "בלי המשכורת שלי, שבאה מהמשוגעות, את והכלב השוטה הזה הייתם מתים
ברעב..."

נפגעתי כמובן, שכך נקלעתי, שלא בטובתי, לעוד מריבה בין הבעל לאשתו. האמת היא שלא נמשכתי באופן מיוחד אל ציפי, וחילופי הדברים האלה הזכירו לי את התסכול הגדול של חיי. מגיל צעיר מאוד חשתי משיכה אל כלבות, צעירות כמבוגרות. היתה לי בכל זאת העדפה: אהבתי במיוחד גדולות, כאלו שהיו כפליים ממני. בכל פעם שהתחלתי למשוך לכיוונן היתה ציפי מתפרצת בצחוק:
"טיפשון, יוסלה, אתה הלוא רואה שזו לא בשבילך? אתה בקושי מגיע ללקק..."

זה לא היה הוגן מצדה. היא החזיקה אותי קצר ברצועה ומעולם לא אפשרה לי להוכיח את כישורי. העצב היה גדול, הימים חלפו ואני לא ידעתי מהי דרך כלב בכלבה. לכן דבקתי ברגל של ציפי, במיוחד אם היתה חשופה. תחליף מפוקפק, הודיתי בפני עצמי. ציפי עצמה השתעשעה תחילה, שמחה בתשוקתי, עד שגברו העלבונות שהטיח בה זיגי. וכך מצאתי עצמי יום אחד שוב בקליניקה של הווטרינר. ציפי ליטפה את ראשי ואמרה לו:
"תשמע, די, זה הקטן הגיע לפרקו, תוריד לו את הביצים!"
אני מאמין שהאסון הזה, ואחרים, קרו בגלל נביחותיו של זיגי. גם אני נבחתי לא מעט בחיי והרביתי ביללות, אבל נמנעתי מלהטיח עלבונות והקפדתי שלא להשפיל.

בכלל, נראה לי שאני דומה מאוד לציפי. אנשים חושבים שאדוניהם של כלבים, שחיים איתם הרבה זמן, נעשים דומים להם. אולי. במקרה שלי זה הפוך. ציפי אהבה לחזור על המשפט: "אני יודעת שאני לא מרילין מונרו, אבל יש לי לפחות מודעות עצמית." ואני כמוה, ידעתי שלעולם לא אהיה מועמד לתחרות יופי של כלבים. בשום קטגוריה... הפרווה שלי מדובללת. השיער מכסה על עיני. הזנב נגרר בין הרגליים כאילו לקיתי במחלה קשה. אוזני השמאלית נוטה לפנים, ואילו הימנית - שמוטה לכיוון האחוריים. ציפי סיפרה לחברות שלה, בצחוק פרוע, שהיא בחרה בי במכלאה של "תנו לחיות לחיות", לא בגלל שחיפשה את נסיך החלומות, אלא מכיוון שאהיה תמיד מכוער ממנה. גם כשהיא תזדקן ותהיה חולה... והיא צדקה.

בימים היפים ההם נהגנו ציפי ואני לטייל ברחוב הראשי של מרכז העיר. הילדים מהשכונה אמרו בעוקצנות: "יוסלה מלכת היופי." כן, זה השם שהדביקו לי. אני כשכשתי בזנב כי אני אוהב ילדים, אבל ציפי נעלבה מאוד:
"כמה פעמים אמרתי לכם שיוסלה הוא כלב ולא כלבה!" נזפה ואיימה באצבע.

לרוב, הגברת ואני הסתדרנו מצוין. אני הוצאתי מגרוני יללות תודה על שהוציאה אותי מהכלוב המסריח של "תנו לחיות לחיות", ואילו היא היתה גאה בכיעורי. אני חושב שבעיקר העריכה את העובדה שנתתי לה סיבה מצוינת לצאת מהבית לעתים תכופות. טיילנו כזוג משמים, האחד מדגיש את קיומו של האחר. מרחב השוטטות שלנו נקבע על ידי ציפי. כל הניסיונות שלי לחתור למקומות חדשים, מסקרנים, בעלי ריחות מגרים, נענו במשיכת רצועה עצבנית שכמעט קרעה את צווארי. טיילנו בין מסעדת זיוה, שציפי שנאה ובכל זאת הקפידה לשתות בה כוס תה מדי יום, לבין קפה אילת, שלצערי נמנעה מאיתנו הכניסה אליו. הטיפשים האלה הדביקו על הדלת ציור גס של דוברמן עם איקס אדום עליו. ציפי לא החמיצה הזדמנות להתקרב אל הציור, להצביע עליו ולומר לי בקול גדול כדי שגם אחרים ישמעו:
"נו, תראה איזה חרא בני אדם. ככה זה, מתחילים עם כלבים וגומרים עם יהודים."

האישה כבדת המשקל, שרגליה כגזעים של פיקוס, שעליהם אהבתי במיוחד להטיל את מימי, ראתה בצעידה התעמלות מועילה לבריאותה. כך טענה. אני, לעומת זאת, מאז שהווטרינר רפאל הוריד לי את הביצים, הבטתי באדישות בכלבות העוברות והשבות. חשבתי שמספיק לנו סיבוב של חמש דקות, להשאיר בחוץ את מה שמיותר, לחזור הביתה ולרבוץ על הכורסה (אם זיגי לא בבית), או מתחת למיטה (אם הוא כן). אבל ציפי נהנתה להדגיש את מעלותיה ובעיקר את רוחב לבה. היא הציגה אותי לראווה בפני החברות שלה ובפני השכנים, ובגאווה בלתימוסתרת סיפרה שהצילה אותי ממוות צפוי ב"תנו לחיות".

בהתחלה ניסיתי בכל כוחי לעכב את שיטוטי הרחוב הארוכים האלה, שנכפו עלי בוקר וערב. אולם לא עזרו כל ההתחכמויות והתרגילים. לפעמים הכרחתי את עצמי להקיא והעמדתי פני אומלל. פעמים אחרות הזדקפתי בעקשנות על רגלי האחוריות בחיקוי עלוב להעזת הפנים שלה מול זיגי. כשכל זה לא עזר, התגלגלתי על הגב ומיד זינקתי לגובה כדי לעקור מידה את הרצועה... את התרגיל הזה למדתי מבולדוג צרפתי שפגשנו ברחוב מדי פעם, שמשום מה חשב תמיד שאני הקינוח שלו. גם האקרובטיקה הזאת, שעלתה לי במאמץ רב, לא הרשימה אותה במיוחד. היא צחקה בפני וגררה אותי כאילו הייתי סחבה מרופטת. ציפי ראתה בכך משחק ביני לבינה. היא כעסה על אנשים סביבנו שהביטו בחיוך במחזה או שהביעו התפעלות מתעלולי.

"זהו, נגמר, אין לך יותר עבודה?!" נזפה פעם בקשיחות בבחורה יפה שכרעה לידי, ליטפה אותי ורצתה לחבק אותי. "יוסלה לא אוהב בטלנים, והוא סולד במיוחד מבטלניות... אם את רוצה כלב, לכי ל'תנו לחיות לחיות'. תגידי להם שם שציפי ויוסלה שלחו אותך!"
"רק רציתי ללטף..." מלמלה הבחורה ופנתה להסתלק. אני השתוקקתי למגע ידה הענוגה ורצתי בעקבותיה. הגברת כעסה מאוד. היא משכה בכוח רב את הרצועה עד שחרחור קצר נמלט מגרוני.
"את אישה רעה ואכזרית!" הגיבה היפה.
"לא נכון! לא אמת! את טועה לגמרי..." נבחתי בעקבותיה עד שנעלמה בפינת רחוב ז'אן ז'ורס.

פרט לעימותים עם זיגי היו חיי עם ציפי שגרה אפורה, ללא עליות ומורדות. אהבתי את אורח החיים הזה שהקנה מרגוע ושלווה ללבי ולעצבי. יום אחד הלכתי עם ציפי לקופת חולים. כמו תמיד. ד"ר שוורץ התעניין בי יותר מאשר בתלונות של ציפי ואמר לה:
"מה שיש לך אלה דברים רגילים של זִקנה, ונגד זה אין מה לעשות. אבל תמשיכי כך, גברת ציפי!"
כעבור זמןמה אלה כבר לא היו "דברים רגילים של זִקנה". הדוקטור החזיק בידו דף עם הרבה מספרים, הביט בציפי בעיניים חמורות ואמר לה:
"תאמרי לי את האמת, גברת ציפי, את שותה?"
היא הזדקפה בכיסא ושתקה דקה ארוכה. לבסוף הפטירה, כאילו מדובר בעניין שולי:
"אה! זה כלום, כל מיני סוגים של ליקרים... אבל אם צריך אני יכולה להפסיק מיד."
"לא, לא אמרתי להפסיק," השיב הרופא. "עכשיו הליקרים דווקא יכולים לעזור לך להתגבר... אבל תדעי שהמצב חמור!"

אני לא כל כך מבין במחלות של בני אדם, אבל זה נראה רציני. ציפי נאנחה ללא הפסקה ולא יכלה לרדת מהמיטה. היא התחננה בפני זיגי שיוריד אותי קצת למטה. "שהילד ישאף אוויר של רחוב ולא רק סירחון של זקנים חולים," כך אמרה. והוא, הרשע, ענה: "שיתפגר המכוער הזה!" ובאותה הזדמנות העיף אותי בבעיטה אל מתחת למיטתה. ציפי לא ידעה מרגוע עד שהגיעה להסדר עם הבן של בעל המכולת, שהיה מביא מצרכים הביתה. הצעיר הוריד אותי פעמיים ביום לסיבוב והיא שילמה לו מהכסף שהחביאה בקופסה של התה מפני עינו החמדנית של זיגי.
"זה מקום בטוח," המתיקה איתי סוד. "זיגי הוא בן אדם של נס קפה, בלי חלב ובלי סוכר. לא שותה אף פעם תה, וגם אין סכנה שיכין בשבילי."

אכזריותו של זיגי קירבה את סופה של ציפי. הליקרים המתוקים לא עזרו לה. ימים ספורים לפני שהשמיעה אנחה גדולה, מפסקת, וחדלה נשימתה, אני, כדרכי, שכבתי על המיטה, מכורבל על כפות רגליה.
"זיגי..." ביקש קולה החלוש את בעלה. היא קראה לו שיעזוב לכמה דקות את כורסת הטלוויזיה שבסלון ויבוא אליה.
"חשבתי שאת כבר מתה," אמר לה כשנכנס לחדר.
"אני רוצה, אבל אני עוד לא יכולה למות," ענתה לו ודמעות זלגו מעיניה. "אני לא יכולה לעזוב לפני שאני דואגת לעתיד של הילד."

הוא לפת את מעקה המיטה בשתי הידיים. פניו דמו לפני החתולה של השכנים כשהיא נהגה לנשוף ולירוק עלי בזמן שירדנו במדרגות. כפותיו הלבינו והוא צרח:
"אמרתי לך כבר אלף פעם, אני עם הכלב המכוער הזה לא יורד וגם לא קונה לו אוכל. ביום שאת מתה הוא בחוץ!"
"לא על זה אני רוצה לדבר איתך," אמרה כשהיא מתנשמת בכבדות. "אני מבקשת שתבטיח לי שכשהוא ימות, לא תזרוק אותו לאיזה פח זבל, אלא תקבור אותו בבית הקברות לחיות בית, זה שעל יד קיסריה."
"מה, את משוגעת?!" צעק זיגי. "שאני אסע עד לשם עם איזה פגר מסריח? קבורת חמור נעשה לו!"

הרבה דברים קשים שמעתי כשהייתי ב"תנו לחיות", מאנשים ברחוב, מהקצב (שסירב תמיד לזרוק לי עצם) ובמיוחד מזיגי. אולם מעולם לא פחדתי כמו באותם רגעים. אף פעם לא הייתי בבית קברות של חמורים, או בכלל בבית קברות. אז איך קוברים חמורים? שאלתי את עצמי. לפי מה שראיתי זה אמור להיות נורא. לפעמים עברה ברחוב שלנו עגלה רתומה לחמור קטן והיא עמוסה קרשים וברזלים. כדי לזרז את הבהמה דקר אותה האדון במקל מחודד בתחת המצומק, או פשוט הרביץ על גבה. אם זה מה שעושים לחמורים כשהם חיים ומביאים תועלת, הדאיגה אותי המחשבה, הקבורה שלהם בוודאי איומה ונוראה!

זמן קצר לאחר מכן הגיע יום מותה של ציפי, ואני, דווקא ביום ההוא הבנתי פתאום שאולי יש אלוהים וגם הוא, מדי פעם, מאיר פניו לכלב! הוא נגלה לעיני ממש בבוקר היום שבו קברו אותה. מרגע שהוציאו את הגופה לא עזבתי את החדר מפחד קולו של זיגי ומאימת נעלו. שכבתי למרגלות המיטה מוכן בכל רגע לזנק מתחת לה. והנה, נפתחה הדלת והוא נכנס לבוש שחורים. ניגש בצעדים חרישיים אל המיטה ואחז במשענת בשתי ידיו, כהרגלו. לפני שזינקתי למקום המחבוא הצצתי ונדמה היה לי שאני רואה דמעה זולגת מעינו ומתגלגלת על הלחי. בדיוק אז נכנסה השכנה ואמרה לו שצריך לצאת, המכונית לבית ההלוויות ב"חזון העצמות" ממתינה.

בשעה שקברו את האישה שאהבתי כל כך, קפצתי על המיטה והצטנפתי על הכרית ששמרה עדיין על ריח הבושם שלה. היה זה "מניפסטו" של איב סאן לורן. תמיד הקפידה להשתמש רק בו. בשעת רצון היתה מזליפה מעט גם על הפרווה הסמרטוטית שלי ומחייכת בהנאה. אני הייתי מתגלגל על גבי לאורך חדר השינה והסלון ומשאיר את הריח המעודן הזה על השטיחים הכבדים, הפרושים מקיר לקיר. כך עשיתי מתרונן משמחה, עד שהיה גופי פוגש בנעלו המחמירה של זיגי. עכשיו, כשאני עושה את חשבון חיי ומותי, אני גם מבין עד כמה קצרה תפיסתו של רפאל הווטרינר. אמת, סבלתי ממחלות גוף קשות, אבל מה שהרג אותי באמת היה הגעגועים. חסר לי כל כך הבושם של ציפי... צחוקה הגואה כשריססה בו את גופי... הנשיקות שהיתה מרעיפה עלי כשהטביעה את פניה בבטני...

כבר באותו בוקר התגעגעתי אל היד הכבדה, העמוסה צמידי זהב, שנשלחה מדי פעם ללטף לי את הראש. שקעתי במחשבות. הרהרתי בחיים האומללים שציפו לי. בעיקר הטרידו אותי החששות מקבורת החמור. עצמתי את עיני בחוזקה מרוב אימה.

ריח מוכר של יד על עורפי העיר אותי. התכוונתי לנשוך בחטף ולברוח, ואז זיגי, לבוש בחליפה השחורה של ההלוויה, הושיט את אצבעותיו אל ראשי, העביר אותן על הגולגולת, מאוזן לאוזן, וירד לצוואר. וכל אותה העת לא חדל למלמל:
"כלב טוב... מה נעשה עכשיו בלעדיה?!"

הייתי המום. הרגשתי כאותו מסכן שאיבד באחת את חושי הריח והשמיעה. ציפי נהגה לשלוח את החברות שלה שהתבלבלה דעתן לד"ר אריק שיינמן, החבר הפסיכולוג שלה. זיגי אמר לה באחד הימים הרעים שלו:
"מה את חושבת את עצמך שאת מסדרת לכולם פגישה עם הדוקטור, בזמן שאת בעצמך צריכה טיפול, ודחוף. אלא מה, במקום טיפול החלטת לקחת כלב!"

אז אל מי יפנה כלב בשעה של מבוכה קיומית? החלטתי נפלה במהירות אף שלא התגאיתי בה יתר על המידה: לא ידעתי מה גרם לזיגי לשנות את יחסו אלי באופן כה מהיר וכל כך קיצוני. אולי ההלם עם מותה של ציפי... בכל אופן, שיתפתי פעולה, גם אם זה יכול להתפרש כבגידה בגברתי האהובה. כן, כך. הכרחתי את עצמי להדחיק את ציפי מדעתי ולהתמסר לזיגי. כמו שאומרים אצלנו: "לכלב רעב לא אכפת אחרי מי לזנב."

באופן כמעט אוטומטי, כאילו היתה זו ידה המפנקת של גברתי, התהפכתי על הגב ופישקתי את הרגליים הקדמיות, בעוד האחוריות דבקו זו בזו. וכך הנחתי לאיש, שעד לא מזמן לא היה דוחה ממנו, להעביר את אצבעותיו השמנוניות על בטני, לאורכה ולרוחבה. אני לא מתפאר, אבל מודה שהרגשתי נחמה מסוימת.

הזמן חלף. דמותה של ציפי הלכה ודהתה, הריח על הכרית שמר על חריפותו, וזיגי הלך והשתפר. בסופו של דבר נהג הגבר קטן הקומה והכחוש להושיב אותי בכל ערב על ברכיו והכריח אותי לצפות בדמותו של ראש הממשלה הנשקפת ממסך הטלוויזיה. כשזה הופיע על המרקע, הגביר האלמן את קצב הליטוף על ראשי. הבטתי בסקרנות בתמונות המתחלפות, הקשבתי לדיבורים באוזניים זקופות, אבל לא הבנתי. למען האמת, אני מסופק אם זיגי עצמו הבין הרבה. הוא בעיקר גידף. איחל לו שימות בייסורים ושיזכה לקבורת חמור... נו, פתאום הרגשתי כבר פחות בודד. למרות שלא הבנתי כלום חשתי סולידריות עמוקה עם המנהיג הראשי.

נזכרתי שציפי ירדה לחייו של זיגי בגלל הטלוויזיה.
"במקום לשבת ככה, מול המכשיר הטיפשי הזה, ולקלל ולקלל," אמרה לו בנימה גלויה של לעג, "אולי היה עדיף שתעשה משהו מועיל..."
הוא שתק ותלה בה מבט ארוך של בוז. לבסוף פלט, כמו נביחה של כלב ציד:
"ואת, מה את מבינה בכלל בדברים האלה?!"
"אני, מיינע ליבע, לא מבינה כלום בפוליטיקה," השיבה בחיוך אירוני, "אבל אם תכתוב איזה שלט נגד ראש הממשלה ותעמוד מול הקריה, זה יהיה יותר יעיל ויותר אמיץ מאשר לשבת מול המכשיר הזה ולקלל אותו..."
זיגי רתח.
"דונט מיינע ליבע מי," לחש כנחש. "זה מה שחסר לי, שאנשים ידברו ויגידו שאני שמאלן... ובכלל, לך אין זכות דיבור. אני אמנם מקלל את האיש הזה דרך הטלוויזיה, אבל את מנהלת שיחות נפש ודיונים פילוסופיים עם כלב!"

כל אחד מהשכנים בבניין שלנו הבחין שמאז מותה של ציפי התפתחו יחסים מיוחדים ביני לבין האדון. שמעתי אותם מרכלים, מנסים להסביר את השינוי.
"נו, מה אפשר להגיד," אמר אברם מהקומה השלישית בנימה קודרת, "לא קל היות האדם לבדו! בגלל זה אני לא יכול להיפרד מג'וני, החתול שלי..."
נזכרתי שציפי סיפרה בעיניים דומעות שבנו יחידו של מר אברם סוסקין נהרג במלחמה לפני שנים רבות, וכעבור זמן קצר הגיע תורה של אשתו.
"שטויות!" הטיחה בו רבקה מהדירה הסמוכה לנו, שגרה עם אמה הישישה ואוזנה היתה כרויה תמיד לכותל המפריד. "הזיגי הזה אהב אותה, העריץ אותה, אבל הכול בחשאי. בפנים... איש מסובך ומסוכסך עם עצמו. נו, אז כשהיא מתה, נשמתה עדן, כל הפלונטר אצלו השתחרר, ועכשיו האהבה שהיתה טמונה בו יוצאת על הכלב המכוער הזה. אתה באמת חושב שסתם הוא עבד בבית משוגעים?"

בתוך האווירה ההרמונית שהלכה ונוצרה בבית, בבניין ועם החברים של ציפי וזיגי, נותר בכל זאת קושי אחד פעור כפצע בלבי ובגללו לא סרה לחלוטין המועקה מהעבר: האדון לא הסכים, בשום אופן, לרדת איתי לטיולים היומיים. הפעלתי את כל כושר ההמצאה, את כישרון המשחק, את יכולת החנופה. הבאתי אליו את הרצועה, הנחתי אותה לרגליו וזנבי מכשכש במרץ כאילו היה דגלון של יום העצמאות. כשהוא ישב בכורסה מול הטלוויזיה וגידף את ראש הממשלה, הבאתי לו את זוג נעליו, ימין לרגל ימין ושמאל לשנייה, ואפילו לא שכחתי להוציא זוג גרביים נקיים במקום אלו שכבר הסריחו משימוש. הנחתי לידו את עניבת הפרפר החביבה עליו, שצבעה האדום תאם להפליא את הצעיף המנוקד שציפי קנתה לי במלאת שנה לשחרורי מ"תנו לחיות". ליקקתי את שתי ידיו, גם אם דבק בהן ריח של בצל. אלא שכל מהלכי נתקלו באדישות עוינת, ממש כמו בימים הרעים, בזמן של ציפי.

"אתם מבינים," אמר זיגי לשני הילדים מהקומה הראשונה ושם בידיהם סכום כסף שבועי, "אני מעדיף לתת לכם אפילו יותר ממה שנתנה אשתי לבן של שמעון מהמכולת. אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי שיראו אותי ברחוב עם יצור מכוער כל כך."
"לא נורא, אדון זיגי," אמר הצעיר מבין השניים ודחף את השטר לכיסו האחורי, "אנחנו דווקא מחבבים את יוסלה. הוא לא עושה בעיות. הוא כלב ממושמע. לימדנו אותו לחרבן רק על הכביש. זה קצת מסוכן, אבל ככה אנחנו לא צריכים לאסוף את כל היאק שלו בשקית ניילון."

אני שומע את דברי השטות של הילדים ואני נובח ורותח: מה זה "יאק"? מה פתאום הם קוראים כך למה שאני משאיר בזהירות על האספלט? ציפי עבדה קשה ללמד אותי לכרוע באמצע הכביש, למהר לפני שמגיעה מכונית. מרגיז אותי שהילדים האלה כבר אימצו את נוהגי המבוגרים ועוד אומרים "יאק" על מה שיוצא ממני. הייתי רוצה לראות אותם מחרבנים באמצע הכביש... אבל למרות נביחת המחאה, למדתי לחבב אותם, את שני האחים, ובמיוחד את הקטן. הם הגנו עלי במסירות אמיתית מפני לעגם של עוברים ושבים.
כשהצעיר היה שומע את האנשים האלה אומרים זה לזה עד כמה אני מכוער, היה מלטף לי את הראש ואומר להם:
"אולי הוא מכוער קצת, אבל חכם הרבה."
ואז, כפיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לי, היה נותן לי ללקק מעט מהגלידה שלו.
כשהפסקתי לנשום בגלל איספיקת כליות, פנה זיגי קודם כול אל האחים. הם בכו ושאלו בחרדה:
"אז מה יהיה עכשיו?"
"אנחנו נקבור אותו," ענה זיגי בקול רווי צער, "בבית קברות, ממש כמו שרצתה ציפי."

הם הלכו אל הירקן הערבי, חזרו עם ארגז עץ ומכסה מקרטון כפול והכינו לי ארון קבורה. עטפו אותי במגבת הרחצה הוורודה של ציפי, הכניסו אותי לתוכו והניחו אותו בסלון, מול הטלוויזיה. בזמן שדיברו שם על האויבים שרוצים להשמיד את מדינתנו הקטנה, החל זיגי לטלפן לחברות ולחברים של ציפי. הוא ביקש לברר מי יכול לבוא להלוויה שלי ובכך להגשים את בקשתה האחרונה של המנוחה. שכבתי בארגז, ובמקום שאהיה מוטרד ממה שיקרה לי בקרוב, שבה והעסיקה אותי המחשבה: מה קרה לו לזיגי? מדוע דווקא אחרי שמתה אשתו השתנה היחס שלו אלי?
די הסכמתי עם דבורה, חברה של ציפי, שפסקה: "תעלומה."
לא הבנתי אז מהו בדיוק פירוש המילה. אבל עכשיו, כשאני שוכב בארגז של עץ וקרטון מכסה עלי, אני מבין יותר: זה כשלא רואים בבירור...

כשנטתה השמש לשקוע נסענו אל בית הקברות. האדון הרכיב משקפיים כהים ונהג בוולוו הישנה. הילדים ישבו מאחור ואני מלפנים, מוטל בארגז.
"אז מה, זיגי," אמר הגדול, "זה באמת כמו שציפי אמרה, שיש בית קברות מיוחד לכלבים?"
"אתה כבר תראה!" ענה זיגי. בקולו ניכרה מתיחות.
על המרחב הגדול שנפרש בלב הפרדסים ירד הערב, וכפי שאומרים בני האדם, איאפשר היה להבחין בין זאב לכלב. זיגי החנה את האוטו מחוץ לגדר. הוא נשא אותי בתוך הארגז ונכנסנו בשקט, בלי לדבר, כמו גנבים. זמן רב צעדנו, עד שהגענו למקום שבו התאספו החברים של ציפי, "כדי למלא את המשאלה האחרונה של האישה היקרה." יואל מהדוכן של מפעל הפיס לקח את זיגי ביד והראה לו בור שחפר, די עמוק ומעט גדול יותר מהתיבה שלי.
"זה טוב מאוד, יואל," אמר זיגי, "וגם מספיק קרוב לציפי. זה ישמח אותה! לא ייאמן, לא רק שיש לנו כאן מניין, יש אפילו שניים. היית מאמין?"
"כן, הרבה אנשים אהבו את ציפי ואת יוסלה," אמר יואל וחיכך את ידיו. "בוא, עכשיו צריך למהר. אם יתפסו אותנו כאן עם פגר של כלב, יהיה בלגן גדול ובסוף תצטרך לקבור אותו קבורת חמור."