גנץ מציג: אחד מסרטוני התעמולה המגוחכים ביותר בתולדות ישראל

התשדיר הראשון בערב התעמולה הראשון היה של אורן חזן, ככל הנראה הליצן הגדול בתולדות כנסת ישראל, מקום בו התכנסו בשבעים שנות המדינה לא מעט מוקיונים. לזכותו ייאמר שהוא זכה בתואר בזכות עבודה קשה, התמדה וחתירה למטרה. חזן ג'וניור הוא הסיפתח המושלם, הבידור אצלו מובטח. לפתע נמחקת כל הציניות של "למי אכפת מהתעמולה? מי רואה את זה בכלל?" והאדרנלין נכנס לפעולה. ואכן, אורן חזן מבטיח וגם מקיים, עם תשדיר שתוקף את נתניהו מימין, במין מעבר ויזואלי שמזכיר את הקליפ של מייקל ג'קסון ל-Black Or White, כאשר הפרצוף של גנץ הופך לדיוקנו של נתניהו, שהופך בתורו לפרצוף המחייך והמעלה חיוך של אורן חזן. פייר, עוד נתגעגע לשטותניק הזה.

מקובל עליי שאני חלק מהדור האחרון שעדיין מתלהב מהשטות הטלוויזיונית הזאת שמשום מה משודרת בשלושה ערוצים שונים בשעות שידור שונות, בעידן בו אין לשעת שידור שום חשיבות. סביר להניח שדור המילניום מתעלם מתעמולת הבחירות הטלוויזיונית כליל, או במקרה הגרוע יותר: "צופה בקטע אירוני". ובכל מקרה, כשעולים אחד אחרי השני הפרצופים המשעשעים והבלתי-מודעים של מתמודדי המפלגות ההזויות, אלה שלא יראו ביום הבחירות את אחוז החסימה מלמעלה גם עם טלסקופ, הלב יוצא אליהם ואליהן. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה? מה מניע אותם? האם הדוקטור העצבני ממפלגת "אני ואתה" שהאשים את התקשורת בכך שהיא לא מסקרת את המפלגה שאף אחד חוץ ממשפחתו לא מכיר באמת מאמין לעצמו? האם רב החובל החביב באמת חושב שהוא הולך לסחוף קולות לקלפי? ומה תגידו על מפלגת הפיראטים שמבקשת מאיתנו לשלשל בקלפי? עדיין לא ברור אם זו הטרלת הבחירות האולטמטיבית או פספוס של ממש (ברצינות, האג'נדה של מפלגת הפיראטים הרבה פחות מטופשת מהתשדיר שלהם).

ואיכשהו, למרות מגוון של דמויות הזויות וחסרות מודעות עצמית, התשדיר הכי מגוחך של ערב התעמולה הראשון הגיע דווקא מהרשימה שנכון לסקרים האחרונים עשויה להיות הגדולה ביותר בכנסת, מפלגת "כחול לבן" של בני גנץ. בואו ננסח את זה ככה: אני צופה בתשדירי התעמולה עוד משנות השמונים של המאה הקודמת, זו מערכת הבחירות החמישית שאני מסקר כעיתונאי, ואני לא מצליח להיזכר בקמפיין יותר גרוע מזה של הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ וחבריו הגנרלים והיאיר לפידים, כאשר השיא הגיע בפתח שידורי התעמולה אמש.

התשדיר מתחיל עם אותיות לבנות על רקע כחול, נו מה, שמציגות את המשפט "לא כל דבר זה פוליטיקה", על רקע צלילי כינורות דרמטיים. ואז מופיע בפנינו אחד הפריימים הפחות אמינים שצולמו אי פעם במדינה הקטנה שלנו, בוגי יעלון ובני גנץ בחולצות לבנות, יושבים מול גבי אשכנזי ויאיר לפיד בחולצות שחורות. כל הארבעה יושבים על מושבים ללא משענת ונשענים קדימה, כמו רוצים להגיד "הזמן שלנו קצר מדי, והמשימה שלנו חשובה מדי בשביל לשבת בנוחות". בין הארבעה מונח לו שולחן קפה עגול ועליו ארבע כוסות קפה שחור (נראה שכולם שתו, חוץ מיאיר לפיד שהכוס השקופה שלו עדיין מלאה). אפילו בסרטי פורנו משקיעים קצת יותר אמינות בפרופס. אלא שאחרי שצופים במראה המגוחך של הסצנה, מתחיל התוכן עצמו. שלושת הרמטכ"לים מתחילים לקשקש כל מיני קלישאות נבובות על אחדות ומנהיגות תוך כדי תזכורות תכופות לכך שהם פיקדו על צה"ל. וגם יאיר לפיד שם, אחד שפחות פיקד על צה"ל ויותר מסר שלוש גרסאות שונות לאיך הוא עבר מתפקיד קרבי לתפקיד כתב "במחנה". מילא. הם מאשימים את ראש הממשלה נתניהו בחוסר אחריות לאומית, ובכך שצריך לתקן את מה שהוא עשה. זה יכול היה להישמע אמין אילולא נחשפו ההקלטות של גנץ בו הוא משאיר לעצמו דלת לא נעולה לכיוון ממשלת נתניהו הבאה. כשיאיר לפיד מאשים את נתניהו שהוא "משתמש בשנאה כנשק" קשה שלא להיזכר בנאום הזועבי'ז שלו, ובכך שניסה לעקוף מימין את נתניהו בשנים האחרונות בכל הנוגע להסתה נגד השמאל.

הסצנה המביכה הזאת מסתיימת מהר, ואחריה עומד בני גנץ מול המצלמה, מביט בה בעיניו החודרות, ומתחיל לזרוק הבטחות חסרות כיסוי לאוויר. הוא מתחייב להעביר 12.5 מיליארד שקל למערכת הבריאות. הוא מבטיח להעביר חוק חינוך חינם מגיל לידה. הוא מבטיח להקים שני בתי חולים. הוא מבטיח להביא את נבחרת ישראל בכדורגל למונדיאל. הוא מבטיח לגרום לרוג'ר ווטרס להתנצל בפני תושבי המדינה ולהגיע להופעה חינמית על חומות ירושלים. הוא מבטיח להקים לתחייה את אריק איינשטיין ולהכריח אותו להקליט אלבום חדש עם שלום חנוך. כי אתם יודעים, ישראל לפני הכל. ההבטחות שלו, שמנוסחות כ"התחייבויות", הן זיכרון נוסטלגי מהימים בהם פוליטיקאים היו מבטיחים דברים לבוחרים שלהם רק כדי לירוק להם בפרצוף ביום שאחרי הבחירות (היי, תשאלו את יאיר לפיד אם הוא מצא את הכסף שהוא הבטיח לבוחרים שלו בשבתו כשר אוצר). זו טקטיקה מיושנת שמזמן לא עובדת על אף אחד. בזמן שהטינופת היומיומית שנתניהו פולט על גנץ משפיעה הן על סדר היום הציבורי והן על המצביעים הפוטנציאליים, "התחייבויות" בלתי ישימות על הגדלת מספר תקני האחיות לא ממש מצליחות לענות לקמפיין הדורסני של הליכוד.

לבסוף הופיע גם הסרטון ה"נשכני" יותר של המפלגה, שרץ ברשתות החברתיות מזה כמה ימים. הסרטון מציג את הראשים המדברים של גנץ, אשכנזי, יעלון ולפיד בקלוז אפים מלחיצים, כשהם פונים בצורה תקיפה לנתניהו עצמו (בלי להזכיר את שמו) ומזכירים לו שהוא זה שעומד בפני הגשת כתב אישום, בעוד הם אלה ששירתו בשדה הקרב והובילו חטיבות ואוגדות, אחד מהם חיסל את אחמד ג'בארי ואחד השפיל עד עפר את עדי קול - אז נתניהו לא יכול ללמד אותם שום דבר על מנהיגות או אחריות לאומית. הסרטון הזה היה אפקטיבי מאוד כשהוא עלה לראשונה לרשת, אך בזמן שרקטות נופלות בדרום וגנץ מגמגם באולפני הטלוויזיה בלי לתת תשובות ברורות לגבי המדיניות שהוא הולך להוביל מול חמאס, הסרטון נראה לפתע איפשהו בין ציני לפתטי. מה שכן, מי שמתכוון להצביע לגנץ בגלל העיניים היפות שלו ובגלל שהוא גבוה מקבל משידורי התעמולה של המפלגה מנה הגונה של הסקס אפיל הגנצי, בדיוק ההפך מהדמות העייפה והלא קוהרנטית שהופיע באולפני הטלוויזיה רק לפני יומיים.

מפלגת הליכוד, לעומת זאת, הציגה את התעמולה המרושעת, העוקצנית והשקרית שלה - ואם תאהבו את זה או לא, השיטה הזאת עובדת. השקרים על גנץ בטקס של מחבלי חמאס, הרמיזות על התוכן שנמצא בטלפון הפרוץ שלו, הטענה ש"כחול לבן" הולכים להקים ממשלה עם המפלגות הערביות (ולא פחות גרוע, עם מרצ!) והצגת "מיטב הזגזוגים" של יאיר לפיד עושים את שלהם. זה מכוער, זה נמוך, זה מסית, זה מפלג וככה מנצחים בחירות בישראל.

כל השאר עשו את מה שציפו מהם. החיוך של כחלון לא הצליח להסתיר את זה שהוא נראה די מיואש כשהוא מסביר איך הוא הולך לשפר לכולנו את החיים אם רק ניתן לו את הצ'אנס להיות שר האוצר, בתקווה שכולנו נשכח שזה תפקיד שהוא ממלא כבר ארבע שנים. ש"ס הציגו בפנינו את עובדיה יוסף, שמת כבר יותר מחמש שנים, והזכירו לנו שהוא דורש שנצביע למפלגה. העבודה מציגים עד כה קמפיין לא רע, אבל התקיפות הישירות נגד "כחול לבן" נראות כמו תמונת מראה של הקמפיין של הליכוד, ולא בטוח שזה משהו שהמצביעים הפוטנציאליים של המפלגה מחפשים. ליברמן מבטיח (שוב!) עונש מוות למחבלים, ככל הנראה בפעם האחרונה לפני שהוא ייפרד מהכנסת. בנט ושקד מבטיחים לחסל את הטרור של בג"ץ, או של חמאס, לא בטוח אם יש הבדל מבחינתם. אורלי לוי מבטיחה להיות שרת בריאות פחות גרועה מליצמן. ומרצ מציגים את הנשק הסודי שלהם: מנחם בגין. איך אפשר שלא לאהוב את שידורי התעמולה?

הדמויות הבולטות ביותר בערב התעמולה הראשון היו דווקא אלה שלא היו שם. מפלגת "זהות" המסקרנת של משה פייגלין טרם קיבלה את זמן המסך שלה. שידורי התעמולה של ש"ס חסרו את יו"ר המפלגה אריה דרעי. גנץ הציג רק את חברי "הרביעייה", תוך כדי שהוא מסתיר ביודעין את מבריח הקולות אבי ניסנקורן. מרצ הציגו את תמר זנדברג וקטעי ארכיון מפתיעים של מנחם בגין, ואף אחד זולתם, כאילו מדובר במפלגה של אישה אחת. איחוד מפלגות הימין הסתירו את חברי "עוצמה יהודית" הכהניסטים, שגורמים איכשהו לבצלאל סמוטריץ' להישמע כמו קול שפוי. מרב מיכאלי הודרה מהתשדירים של העבודה (בעוד עמר בר לב, הבא אחריה ברשימה, דווקא כן הופיע) ואפילו נפתלי בנט, יו"ר הימין החדש ואחד מכוכבי התעמולה הגדולים ביותר של שתי מערכות הבחירות האחרונות, פינה את המסך לטובת קטעי ארכיון של חברת החדשות והופעה מרשימה של איילת שקד. בקיצור, יש עוד למה לחכות.