הטוב
משימת הזרנוקים שבה סופסוף ראינו את אסף אשתר עושה משהו כמו שצריך, ואז, כמובן, מתעלף, ואת אירה שמשום מה לא הצליחה לתפוס את הקטע של יריקת המים בזרנוק אחיד. מסכנה, היא לא בדיוק היתה באזור הנוחות שלה עם הטביעה המלחיצה הזאת, וכתוצאה היא רקקה וריססה שם כמו ילד שמנסה ללמוד לשרוק תוך כדי התקף אפילפסיה.
לעומתה, נעמה קסרי הפציעה שוב במלוא הדרה. מה שמדהים בנעמה זו היציבות הנפשית הבלתי מעורערת שלה. איכשהו היא נשארת חזקה ומוכוונת מטרה, ולא נשברת. גם רמת האינטליגנציה הרגשית שלה מרשימה. רוב האנשים בחצי מהזמן נשלטים על ידי התקפי פחד ושנאה מיותרים ומאבדים את הצפון. ההתקפים האלה מכוונים את הפעולות שלהם במשחק, מה שיוצר עבורם בעיקר בלגן, ובחצי השני של הזמן הם עסוקים בניסיונות נלעגים להיות אסטרטגיים.
תכל'ס, היא היחידה שיודעת לעשות את זה כמו שצריך. בניגוד לאחרים, שמתחנפים בצורה כל כך שקופה כדי להשיג משהו ולעולם לא רואים יותר ממהלך אחד קדימה, כשנעמה מחליטה להשיג משהו, היא יודעת איך להתחבר למי שמולה בצורה שלא מפילה עליה חשד, ועושה את המהלך בלי שאף אחד ירגיש מנוצל. היא יודעת שברית מתחילה בתחושה של ביטחון ובנתינת אמון, ואלה דברים שאי אפשר להשיג במרמה. כדי לגרום לשמחה לרצות את פסלון החסינות היא לא העמידה פנים שהן החברות הכי טובות, לא הבטיחה לה שהיא 'תשמור עליה עד הסוף', כמו שכולם עושים, אלא הסיטה את השיחה לנושאים אחרים, דיברה איתה על ג'ובאני, נתנה לה כמה מילות עידוד, ולא לחצה, ובסופו של דבר שמחה והיא הגיעו כביכול ביחד לתוצאה שבה הן לוקחות את פסלון החסינות. את כל היא עשתה בלי להבטיח כלום ובלי להגיד פעם אחת את המילה המאוסה "ברית".
זה מה שאני אוהבת בה - היא חיננית, אף פעם לא מזיעה כדי להשיג משהו, מתחברת בקלות, גורמת למי שמולה להרגיש טוב עם עצמו, ועל כך מתוגמלת אוטומטית. חוץ מזה, ראיתם אותה במשימת היריקות? אם כל אחד מהאחרים הצליח להחזיק 30 מ"ל מים בפה, נעמה איכשהו הצליחה להחזיק כפול. מעתה יהיה שמה נעמה גרון עמוק קסרי. התגעגעתי.
הרע
אלכסה. ההפך מנעמה. לא חכמה, לא כנה, לא מתוחכמת. הרגעים הקשים ביותר בפרק היו השיחות שלה עם ברקובר, הפלא הפרואני. הם כל כך דומים שאני לא מבינה איך הם לא מאפסים את הקיום אחד של השני. איזו מערכת יחסים אינטרסנטית יש ביניהם. איכס. וכמה היא עפה על עצמה, אמא'לה. היא בטוחה שהיא חכמה, ערמומית ואסטרטגית כשלמעשה היא לגמרי שקופה לכולם, ובינתיים שום מהלך שלה לא עובד. מה שמחזיק אותה במשחק הוא שהיא חזקה במשימות, והרבה מזל. שיטת המשחק שלה היא איומים וכוחנות, דבר שיפסיק לעבוד לה אחרי איחוד השבטים, כשיישארו רק השחקנים החזקים שאותם יהיה לה הרבה יותר קשה לערבב עם ה"מאמי" והחיוכים הצבועים שלה.
אני לא מצליחה להבין למה אחרי שכל כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא חייבת להוריד פרופיל טיפה היא עדיין ממשיכה להתנהג כאילו היא נבל בסרט של מארוול. יכול להיות שהיא עסוקה מדי בלהעצים את עצמה על חשבון אחרים, להבטיח הבטחות שהיא לא מתכוונת לקיים ולהצהיר הצהרות שהיא לא מעוניינת לעמוד מאחוריהן, מכדי לשים לב שהיא המודחת הבאה?
ה"למה מה קרה"
ג'ובאני סלח לשמחה. הלם. זה מה שהפיל לי את האסימון - אז באמת הבנתי לעומק את מערכת היחסים המוזרה שלהם. הרי כבר הבנו שיש להם מערכת יחסים סימביוטית מאין כמוה, אבל מה שבלט בה בעבר היה הצורך של שמחה בעזרה ותמיכה של ג'ובאני. עכשיו אני מבינה שזה מקרה קלאסי של פרה שרוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק - הרעיון ששמחה רוצה להתחיל לדאוג לעצמה במשחק ולנתק את הכבלים הבהיל את ג'ובאני כל כך שהכעס מיד עבר לו. מרוב בהלה לא רק שהם השלימו, אלא ג'ובאני גם התחיל לשאול אותה בהיסטריה מתי היא אכלה לאחרונה וכפה עליה קערת אורז. אם שמחה צריכה שיעזרו לה, לג'ובאני יש צורך כמעט פתולוגי להיות בתפקיד המושיע, אולי כדי לא להתעסק בבעיות של עצמו. מעניין מתי הן יצוצו.
חוכמת השבט
"אני לא יכולה להיות צבועה" (אלכסה דול בהתקף מודעות).
"הייתי כמו מייקל ג'ורדן במשחק מול יוטה" (אייל ברקובר בהתקף צניעות).
"שמחה חושבת שאימצנו כלב" (נעמה בהתקף של פחד ממחויבות).
"הוא מנומר, כמו שאני אוהבת" (שמחה שוקלת לעשות עגיל מצדף החסינות).
"גם ככה אין לך משקל של אישה" (אייל ברקובר לליהיא, מתוך ספרו הבא "שחי שפם גבות").