45 שנה אחרי פרסום הרומן הראשון פרי עטו, היצירה של סטיבן קינג פופולרית מתמיד, ולא רק על מדפי הספרים. הצגה על פי "מיזרי" מככבת כרגע על במות התיאטרון בארץ, שלל עיבודים טלוויזיונים וקולנועיים לעבודותיו נמצאים בתהליכי עבודה, כולל המשכון ל"זה" שהיה להיט היסטרי, וכבר כעת אפשר לראות על המסכים את "בית קברות לחיות", שעלה כאן וברחבי העולם בסוף השבוע האחרון.
מדובר בעיבוד נוסף לספרו של קינג, שיצא לאור בתחילת שנות השמונים והתגלגל לראשונה לקולנוע בסוף אותו עשור. העלילה, כזכור וכמשתמע מן השם, עוסקת ברופא העובר עם משפחתו השברירית מן העיר הגדולה לעיירה שאמורה להיות שלווה, אך כרגיל בקולנוע, מתברר כי מדובר בעסקה נדל"נית מפוקפקת.
הסיבה לכך היא שביתם החדש של הגיבורים שוכן בסמוך לבית קברות יוצא דופן, שדרך כוחותיו המיוחדים עסק קינג בחוסר היכולת שלנו להתמודד עם אבל ועם אובדן. ובכן, מתברר כי אם קוברים בו גופות, הן חוזרות לחיים. בני המשפחה מתקשים כמובן לעמוד בפיתוי להקים את יקיריהם לתחייה, ובדומה לכל גיבורי המיתולוגיה היוונית שהעזו לשחק עם האלים, גם הם ישלמו על כך מחיר יקר.
המערכה הראשונה מיטיבה להציג בפנינו שני דימויים מטרידים, מהפנטים ומבשרי רעות. האחד קשור לפצוע אנוש המגיע לטיפולו של הגיבור, והאחר לטקס פגאני המתרחש בסמוך לבית המשפחה. הרגעים הללו מעוררים תקווה שהסרט כולו יהיה אפקטיבי וטורד מנוחה, אך למרבה הצער, ההמשך מתגלה כבית קברות להשקעה ולהשראה.
מילה אחת תגדיר את הסרט בצורה הטובה ביותר - זול. המאמץ המינימלי בא לידי ביטוי בכל התחומים: ערכי ההפקה ירודים, וניכר כיצד מי שעמדו מאחורי הפרויקט התאמצו לשמור על תקציב נמוך ככל האפשר, כדי להגדיל את פוטנציאל הרווח; התסריט אוורירי, לא מפתח אף דמות ואף מחסיר פרטים רלוונטיים על אודותיהן - וכתוצאה מכך, הוא לא מעניין, ולמעשה גם לא קוהרנטי; וחמור מכל, "בית קברות לחיות" כושל במיוחד בחזית הכי חשובה, הלחם והחמאה שלו: הניסיונות לעורר אימה ופחד.
גם כאן, הבמאים קווין קולש ודניס וידמאייר בוחרים להתבסס על מניפולציה זולה. עם הזמן מתברר כי באמתחתם רק טריק אחד: הם משתמשים בעובדה שבמשפחה יש ילדה קטנה ובלונדינית, וכן חתול פרוותי, דמויות מהסוג שבדרך כלל נתפסות כחמודות ולא מזיקות, ואז משחקים עם הציפיות של הקהל מהן.
וכך, שוב ושוב, מתאר הסרט בצורה בוטה וחסרת ניואנסים כיצד בעקבות התהליך שעברו בשל הקרבה לבית הקברות, הפכו החמודות למפלצות. הוא נבנה על הזעזוע של הקהל מכך שילדה מסוגלת לעולל דברים איומים ונוראים, ועושה זאת בצורה שאין בה שום דבר ראוי לציון. איכויות כלשהן בתחום הבימוי, הצילום, המוזיקה וכדומה - אין כאן. מה שיש, זה התפשרות על רצף של הבהלות. פעם אחר פעם, "בית קברות לחיות" מסתפק בכך שהצופה יקפוץ מן הכיסא למשך שנייה קלה, ולא מנסה לרגע לפתח את האימה, היגון והמלנכוליה שקיימות במקור של קינג.
על פניו, הסרט מציג את עצמו כסוגה עילית, לפחות בעולם האימה: עיבוד מדובר ומפומפם לאחד מכתביו המהוללים ביותר של הסופר המוכר ביותר בסוגה הזו. אך בסופו של דבר, מתברר כי "בית קברות לחיות" לא פחות נחות מתוצרים גנריים כמו "הנזירה" וכיוצא בכך, ואילולא היינו יודעים שהוא מבוסס על כתבי סטיבן קינג, אפשר היה לחשוב כי יצא מפס ייצור להפקת זבלוני אימה סוג ג'.
המעלה היחידה שבכל זאת יש ב"בית קברות לחיות" היא צוות השחקנים והשחקניות: ג'ייסון קלארק הלא מוערך דיו כאבא, ג'ון ליתג'ו המהימן תמיד כשכן של המשפחה, שהופך לדמות דומיננטית מדי בחייה, ובעיקר התגלית ג'טה לורנס בדמותה של הילדה. גם ארבעת החתולים השונים המשחקים את החתול עושים עבודה טובה, אך אין בכוחם של כל אלה להפיח חיים בסרט שקבור כה עמוק מתחת לאדמה.
עם זאת, השילוב בין תקציבו הנמוך והרווחים שמבטיחים לו השימוש במותג המנצח של סטיבן קינג, צפויים להפוך אותו להצלחה כלכלית מספיק גדולה כדי להבטיח גם פרק המשך, בדיוק כפי שקרה עם הגלגול הקולנועי הקודם של "בית קברות לחיות". בזמנו, ההמשכון היה כה נוראי עד שהוא עורר געגועים למקור, ועד כמה שהסרט החדש דל וחלש, סביר להניח שגם אליו עוד נתגעגע.