שעטנז הדמויות ההזויות ב"אניהו" יצר מחזה אנרכיסטי מצחיק ומרגש

ממחזה כמו "אניהו" (הקאמרי) שמבוסס על ספרו של אתגר קרת ניתן לצפות שינסה לשים עלינו איזשהו מטען, ובמקום זאת קיבלנו 90 דקות מענגות של אסקפיזם. האנרכיה והסוריאליזם אופפים את הבמה, אך לא אונסים את עצמם על הקהל אלא עוטפים אותו בחמימות

  • אניהו
אניהו (צילום: יוסי צבקר)

"סיפור, אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל אתה אף פעם לא יודע איך תצא", אומר איז'ו, נגן קרן הרחוב במחזה "אניהו". למעשה, כשאתה בא לתיאטרון כדי לצפות בהצגה (או לצורך הדיון לראות סיפור), אתה יודע לאן אתה נכנס ובדרך כלל דווקא ברור לך איך תצא. הרי רבים מהמחזות ממוחזרים או עולים על פי ספרים או סרטים ידועים. הסיפור של "אניהו", שעלה בתיאטרון הקאמרי, שונה לחלוטין. אליו אפילו לא תדעו איך תיכנסו.

"אניהו" הוא קובץ הסיפורים הרביעי של אתגר קרת, אחרי "צנורות" ו"געגועיי לקיסינג'ר" המיתולוגיים ו"הקייטנה של קנלר" שבפני עצמו שפע קסם רב. הוא גם הנשכח ביותר, ספרון שלא הותיר חותם משמעותי. אולי דווקא מהסיבה הזאת, יחד עם סיבות רבות אחרות ובראשן הכתיבה של רוני סיני וקרת והבימוי של שירילי דשא, ההצגה המבוססת על "השמנמן", הסיפור הראשון, היא אחת מההפתעות הגדולות של השנה בתיאטרון.

אניהו (אודי רוטשילד), תמהוני העובד כמציל בבריכה, פוגש בקרן הרחוב נגן חסר בית (רובי מוסקוביץ') ומספר לו כיצד התאהב ברעות (אביגיל הררי, החולקת את התפקיד עם נטע פלוטניק) לאחר שראה אותה מנגנת בגיטרה במרפסת. אם בהתחלה וידויו נראה כמו סיפור שגרתי על התאהבות תל אביבית, מהר מאוד הוא מקבל תפנית חדה והופך לאגדה מופרכת שמערבת גם את מוריס האינסטלטור גס הרוח (אלון דהן), הרצל העבריין הגרוטסקי (נדב אסולין), יוחנן הרופא המנתח שהוא בעצם קצב רשלן וחסר מושג (אלי גורנשטיין) וברוריה, אמו של אניהו (איה גרניט שבא). שעטנז הדמויות הזה שלא מחובר למציאות יוצר מחזה אנרכיסטי שמצליח להצחיק ואפילו לרגש.

(תוכן מקודם)

5 דברים שחייבים לעשות במהרה כשנכנסים לדירה חדשה וריקה

בשיתוף שמרת הזורע
לכתבה המלאה
אניהו (צילום: יוסי צבקר)

לפני כשנה וחצי העלה הקאמרי את "פתאום דפיקה בדלת", עיבוד למספר סיפורים מהקובץ שהוציא קרת ב-2010. המחזה כלל גם את "יורים בטוביה", סיפור שהופיע דווקא ב"אניהו". זו הייתה הצגה מעניינת, אך הרגישה לא אחידה ונעדרה מחץ. מדוע, אם כן, התוצר של "אניהו" טוב יותר ממנה? ייתכן שהתשובה טמונה בכך שסיני וקרת שיחקו עם פילטר הבהירות והפכו את הדמויות להרבה פחות אפלות מהגיבורים הטיפוסיים של קרת. רוטשילד המצוין בתפקיד אניהו הוא לא אדם מורכב ומתוסבך, הוא סתם נעבאך וכמוהו גם שאר הדמויות - חד ממדיות, תלושות, מביכות.

זה מקסים, כי ממחזה כזה ניתן לצפות שינסה לשים עלינו איזשהו מטען, ובמקום זאת קיבלנו 90 דקות מענגות של אסקפיזם. באופן כללי, איני חסיד של המושג "פארסה", הוא מסמל בעיניי קומדיית טעויות מאולצת שמנסה לחלץ מהקהל צחוקים בכוח. זה לא המקרה של "אניהו", שמספק הרבה רגעים מבריקים ומעלה קמטי צחוק רצוניים וטבעיים. האנרכיה והסוריאליזם אופפים את הבמה, אך לא אונסים את עצמם על הקהל אלא עוטפים אותו בחמימות.

אניהו (צילום: יוסי צבקר)

כל השחקנים טובים ומלאי חן, אבל במחזה הזה אני חש, בנוסף לרוטשילד, צורך לציין במיוחד שניים. האחד הוא גורנשטיין הנהדר, שעם קול הבס המפורסם מייצר רגעים משעשעים ותופר את תפקיד הרופא יוחנן לממדיו הגבוהים. השני הוא שהם שיינר הצעיר, שמגלם מגוון חפצים ודמויות אזוטריות, מעץ, מזרקה וטוסטוס ועד טייס רוסי שיכור, ותובע במופגן ובגלוי הכרה מהקהל על כל אחת ואחת מהן.

הקאמרי שם יהבו על שיינר ורואה בו אחד מכוכבי העתיד של התיאטרון ויש לכך סיבה טובה. מספר ימים לפני ההצגה הזאת צפיתי בו בתפקיד השריף ב"מיזרי". יש בו הרבה חן, רוך וכישרון. העובדה שלאחר כל תפקיד שיינר נעמד ודרש מהקהל סטנדינג אוביישן (כחלק אינטגרלי מהמחזה) היא סוג של מטאפורה. מתישהו בעתיד הקרוב הוא כבר לא יצטרך לדרוש, הוא פשוט יקבל.

"אניהו", בסיכומו של דבר, הוא פשוט אחלה מחזה, מוצר אביבי נהדר במשקל קל. זה סיפור שממנו באמת קשה לדעת איך יוצאים, ויודעים מה? אפילו אחרי שכבר הסתיים אני מרגיש עדיין חסר מושג לגבי הסיום שלו, אפילו שעל פניו הוא ברור לחלוטין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully