היהודי מנשה

"בנות בראון", הסדרה שכתבה וביימה עירית לינור עבור שידורי קשת, עשויה במקצועיות. המשחק בה מצוין, היא נעימה לעין וערבה לאוזן. היא מוצר טלוויזיוני "לא מביש, וזה כבר הרבה, תאמין לי", כפי שהגדיר זאת אסי דיין בראיון לידיעות אחרונות. הרבה, אבל לא מספיק. אחרי שגמרנו להתפעל מהעובדה שטלוויזיה ישראלית יכולה לספק מוצר שלא מבייש את המדיום, כדאי להתפנות ולבדוק את המסר. האם גם הוא אינו מביש?

הסדרה היא מעין אנטיתזה ל"רוח קדים" התיעודית. אולי לא במקרה, שתי סדרות עתירות תקציב אלה היו סדרות הדגל של שידורי קשת השנה. שתיהן מנפנפות בדגלים עם מסר חד-צדדי – האחד גלוי והשני סמוי. בעוד "רוח קדים" התיעודית מציעה את גירסתם של עולי מרוקו לנראטיב הציוני, "בנות בראון" הדרמטית מציגה את תשובת "מלח הארץ" לשאלה אוי ויי, לאן הידרדרנו. ולמה. ומי אשם בכך. עמוק מתחת למעטפת האטרקטיבית, לדמויות החינניות ולנוסטלגיה, חבויה תשובה מקוממת. אליבא ד'לינור, אלו הם המזרחים שדרדרו אותנו עד הלום, והם עוד מעיזים לנפנף בדגל הקיפוח כשמוכיחים אותם על עוולותיהם, למרות שמקבלים אותם כל כך יפה.

קציעה אלון, דוקטורנטית לספרות ועורכת המגזין "הכיוון מזרח" (הוצאת בימת קדם לספרות), סבורה ש"בנות בראון" היא סדרה גזענית שמחזירה אותנו אחורה: "זו זוועה. הסדרה הזאת מבטאת את תמצית הסטריאוטיפ השלילי של המזרחי, אבל כל הברנז'ה מהללים ומשבחים אותה מקיר לקיר. אלי מנשה מוצג כ'אחר' כמעט דמוני. חושבים שנעשה שינוי, שהפכנו לנאורים יותר, ופתאום זה בא לך בפנים, כאילו כל העבודה שנעשתה כאן בשנים האחרונות לא היתה. הסאב-טקסט הוא היפוך היסטורי מזעזע: 'המזרחים חומסים לנו את הארץ!' הסדרה מחזירה אותנו אחורה שנות אור. איך מוצג שם המזרחי? עם החליפות המצחיקות האלה שלו, עם השמיכות נמר, עם הפוסטר של הבחורה העירומה, עם הרכב האמריקאי שלו. הוא גרוטסקי ופתטי, והוא מייצג תרבות נחותה, בה הכסף הוא ערך עליון. למרות התחכום, החזות האלגנטית, העברית היפה והמאולצת, הכל אצלו לכאורה, הערסוואתיות שלו מבצבצת החוצה. כאילו אין מזרחים אחרים, אינטלקטואלים, בעלי ערכים. סוף-סוף מציגים מזרחי מצליח ולא מקופח - אז הוא גם פושע מושחת. המסר הוא שהמזרחים הם פושעים בחליפות, יוצאים זכאים למרות שהם אשמים. יש גם עבריינים אשכנזים, אבל כשהמזרחי מואשם בפשע, הוא מגלגל בחזרה את האשמה על החברה, ומאשים אותה בגזענות. לפחות השחקן (גולן אזולאי) מאזן את הסטריאוטיפ, כי הוא מקסים, והמשחק שלו הופך את מנשה לדמות יותר עגולה וסימפטית. אבל לא ייאמן שטקסטים כאלה מתפרסמים כיום, ועוד זוכים לאהדת הביקורת".

"אני מניח שבהגיגי ליבה של עירית לינור למזרחי יש תפקיד בפירוק המושב מערכיו הנאצלים", אומר משה קריף, מרצה לשיווק פוליטי באוניברסיטת בר אילן ולשעבר דובר הקשת הדמוקרטית המזרחית. "בסדרה שלה, המזרחי הוא הנדל"ניסט החמדן. מה לעשות, המציאות היא הפוכה. מבחינת האמת ההיסטורית, היו אלה המזרחים שגוננו על החברה מפני התוקפנות הנדל"נית של ההתיישבות העובדת, ולא להפך. בג"צ פסק באוגוסט לטובת המאבק של הקשת הדמוקרטית המזרחית, נגד הפרטת הקרקעות. והנה אתה פותח טלוויזיה בפריים-טיים, ופתאום המזרחי הוא לא זה שלוחם לצדק חברתי, אלא זה שלוטש עיניים חמדניות אל הנדל"ן ומתכנן לעשות מחטף לאדמות החקלאיות. למה אף אחד לא מתרעם על זה?".

פרופ' סמי סמוחה, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה ומוותיקי הסוציולוגים בארץ, סבור שבסופו של דבר הסדרה מזוהה מזרחיות עם עבריינות, וזאת למרות שהיא עושה זאת באופן מעודן ומרומז, וגם האשכנזים מוצגים בה באופן מגוחך. "הסדרה משקפת דו ערכיות ביחס האשכנזים למזרחים. מצד אחד יחס ביטול ועליונות, ומצד שני במזרחי החותר כלפי מעלה יש איום. השינוי כאן הוא שהמזרחי, שבעבר אופיין כנחשל, הצליח לחדור למבצרים אשכנזים. אני רואה את היחס של האשכנזים למזרחים לפי המודל של פטרנליזם, יחס של אב לבנו. כל השנים אמרו להם: 'תתנהגו כמונו, תהיו מערביים, תלמדו, ואז נקבל אתכם. אבל דעו לכם שאתם תמיד עומדים במבחן'. אלי מנשה עבר את כל המבחנים. הוא עורך דין, הוא מתנהג לפי הקודים המערביים. אבל ברגע שהוא מעד במבחן – הטבע האמיתי שלו מבצבץ החוצה, העבריינות. זה אמנם הישג גדול שמקבלים אותו, נותנים לו להיות ראש מועצה, מתחתנים איתו. אבל המסר הסמוי הוא שבכל זאת, 'האנשים האלה, הם לא כמונו'".

קציעה אלון: "כל ההצגה של אחד מול רבים – בעייתית. מנשה הוא המזרחי היחיד שם (חוץ מסיגי, שמוצגת כפרחה טיפשה ופרימיטיבית), ובסופו של דבר הוא גם מתגלה כפושע. נחשוב על שכונה של לבנים, מגיע זר שחור. מה התסריט המתבקש? בהתחלה הם מנדים אותו, הוא סובל מגזענות, אבל לאט-לאט מתברר להם שגם הוא בנאדם, הוא מוכיח את עצמו, והם מקבלים אותו לחברה. זה התסריט המתבקש כמו שרואים אותו היום בקולנוע ההוליוודי. מה יש ב'בנות בראון'? בדיוק ההפך. מגיע שחור לכפר הלבן, והורס אותו מבפנים. הם מקבלים אותו יפה והוא מנצל את התמימות שלהם, משתלט על הפוליטיקה המקומית ועושה בכפר כבשלו. הוא בא לשם עשיר יחסית, לא ברור ממה, ומנצל את עמדתו כאיש ציבור כדי להתעשר יותר. נכון, הוא 'מציל' אותם מעוני. אבל אילו ערכים הוא מחדיר להם? כסף וחומרנות. אמריקניזציה נבובה, שיכונים מכוערים במקום חקלאות וטבע. אין לו ערכי רוח. הכל חיצוני".

פרופ' סמוחה: "בשנות החמישים, המזרחי הוצג כפרא אדם, נחות תרבותית אך חם ופיקח, מין סלאח שבתי. היום יש התקדמות, מזרחים הגיעו למעמד בינוני ואפילו גבוה, יש עורכי דין, פוליטיקאים, אנשים עם כסף ויוקרה. האשכנזים מקבלים אותם – אבל עם הסתייגות. במבחנים קריטיים, מדי פעם יש התפרצויות של גישה פטרנליסטית, של אכזבה מהם. מקרי נמרודי ודרעי הם צמתים חשובים בחברה הישראלית. אבל לאשכנזים יש אינטרס להטמיע את המזרחים המצליחים, לקבל אותם, כי הם עלה תאנה למעמד הנמוך. הם משקיטים ומנטרלים את המחאה של בני המעמד הנמוך, המדוכא, שהם הרוב".

קציעה אלון: "לינור יכולה לומר – בסך הכל סיפרתי סיפור. היא יכולה לומר – זה מבוסס על המציאות. יש מקרים כאלה בישראל, יש מודלים של פושעי צווארון לבן ממוצא מזרחי - עופר נמרודי, אריה דרעי. אבל העניין הוא איך אתה מסדר את אבני הדומינו של המציאות, ממה בונים את הדרמה. המסר כאן הוא שהמזרחי הוא לא קורבן, אלא פושע. אני בטוחה שהיו באירופה של תחילת המאה ה-20 יהודים שהיו פושעים באמת. אבל כשיהודי הוצג בספרות האירופאית כפושע, זה נחשב אנטישמי".

ד"ר ירון צור, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, סבור ש"בנות בראון" מבטאת את החרדה האשכנזית מפני המזרחים: "כהיסטוריון, אני מוצא את הספר 'בנות בראון' מעניין בצורה בלתי רגילה. זה מסמך חברתי חשוב. הוא מבטא תופעה שמלווה את הבעיה העדתית מאז קום המדינה - החרדה האשכנזית מפני המזרחים. הסיבות השונות לחרדה משתנות מעשור לעשור. ב-48' לא חששו מהדתיות של המזרחים אלא מהתרבות ה'נמוכה', ה'פרימיטיבית' וה'לבנטינית', שתשחית את התרבות המערבית. בשנות השבעים התחילו לחשוש מההשלכות הפוליטיות שלהם, כשהמזרחים העלו את בגין לשלטון. היתה חרדה מפני החרדים, אך אלה היו בעיקר חרדים אשכנזים. בשנות ה–80', עם עליית ש"ס, הסכנה המזרחית מתאחדת עם הסכנה החרדית והפוליטית, וזה משהו שלינור מבטאת בספר ובסדרה. בסוף, אלי מנשה מצביע לש"ס.

ד"ר צור סבור ש"בנות בראון" משקפת בלבול שקיים בחברה הישראלית. צור: "הבעיה העדתית לא מסתדרת עם האתוס הציוני, לפיו המזרחים לא צריכים להיות 'אחרים', אלא 'אחים': כולם יהודים, כולם ישראלים. היחס האמביוולנטי של דפי לאלי משקף את הבלבול. מצד אחד, הנושא העדתי בכלל לא חשוב בעיניה, כולם שווים, והיא מתרעמת על בני הכפר שקוראים לו פרענק. מצד שני, כל כולה מדגישה את העובדה שהוא אחר ממנה. בספר, אלי מנשה וסיגי מאופיינים כ'אחר' לאורך כל הדרך. זה כאילו אומר שעניין המזרחים-אשכנזים לא ניתן לתיקון, עוד צד של החלום הציוני שקורס".

צור מוצא הקבלה בין התהליך החברתי שמוצג ב"בנות בראון", לתהליכים דומים בהיסטוריה: "ב'בנות בראון' מוצגת אליטה שוקעת, מול קבוצה חדשה שחותרת תחתיה. זה דפוס מוכר, אצולה שמתנוונת ומאבדת את מקומה ושוקעת בגלל תהליכים כלכליים ופוליטיים, וכוח חברתי חדש, מתסיס, שמזרז את הידרדרותה. תפקידו של אלי דומה לתפקידו של היהודי בחברה האירופאית הנוצרית, כפי שהוא הוצג בספרות המאה ה-19' באירופה: עסקן ויזם קפיטליסט, שאין לו תרבות כמו של האצולה הנוצרית ואין לו אדמות, אבל הוא עושה כסף על גבם של אחרים, מפתה אותם וחותר תחתיהם. לחלק מהם הוא גורם להתעשר, אבל זו התעשרות מפוקפקת. בסוף הוא גם מוקע וסובל, כפי שגם היהודים סבלו מאנטישמיות. ההבדל היחיד בינו לבין דמות היהודי שעמד מול האצולה האירופאית השוקעת, הוא הנגישות שלו למערכות החברתיות. הוא, לעומתם, יכול להתחתן עם בת ה'אצולה' ביתר קלות מהיהודי באירופה הנוצרית, וגם קל לו יותר לחדור לפוליטיקה.

"היסטורית, זה לא נכון להציג את המזרחי כבן המעמד הבינוני שמתעשר על גב המושבים. מתחילת המפעל הציוני, האשכנזים התקדמו על גבם של המזרחים, יותר מאשר להיפך. ברור שיש גם מזרחים כאלה, אבל זה לא מייצג. להציג את היזם הקפיטליסט כמזרחי, זה כמעט כמו להציג את היהודי כיזם הקפיטליסט. בשני המקרים זה סטריאוטיפ בוטה".

פרופ' מיכל פרידמן, חוקרת קולנוע מאוניברסיטת ת"א, מוצאת הקבלה בין דמותו של אלי מנשה לדמותו של "היהודי זיס", כפי שהוצגה בסרט הגרמני מ-1940. "נדהמתי מעומס הסטריאוטיפים בסדרה", אומרת פרידמן. "הסטריאוטיפ של המזרחי ב'בנות בראון' דומה מאוד לייצוג היהודי בקולנוע הנאצי. זה אחד לאחד 'היהודי זיס'. אפשר לעשות טבלה, כמעט כל סעיף דומה".

הסרט "היהודי זיס" הוזמן על ידי שר התעמולה הנאצי גבלס, והיה להצלחה קופתית מסחררת. דמותו של זיס מבוססת על דמות היסטורית בגרמניה של המאה ה-18', שעברה מניפולציות כך שתתאים למסר שהנאצים רצו להעביר. בסרט מוצג איש עסקים יהודי ממולח, מלווה בריבית, משכיל וחילוני, שנראה כגרמני לכל דבר. הוא מחשב את צעדיו כדי להתקדם בסולם החברתי - מפתה את אנשי האצולה בכסף מהיר, מכריח את האיכרים למכור לו אדמות, נותן שוחד, מנהל רומן עם גרמניה ממשפחה נחשבת. הוא מצליח להגיע לעמדת מפתח פוליטית, ומנצל את עמדתו כדי להתעשר. לבסוף שחיתותו יוצאת לאור, הוא נשפט ועולה לגרדום. בין השאר מעביר הסרט את המסר, שהסכנה ביהודי היא בהתבוללות שלו: הוא נראה ומתלבש אותו דבר כמו הגרמני, ולכן חתרנותו מסוכנת אף יותר.

פרופ' פרידמן מפרשת: "כמו זיס, גם אלי מנשה סימפטי ונראה טוב. לנאצים היה חשוב לתאר את היהודי כסימפטי ומעורר אהדה, כדי להדגיש את הסכנה שמתחת פני השטח. כמו זיס, גם מנשה מתאפיין בחלקלקות ואדיבות. הוא מהודר וגנדרן, מתחנף ומפתה. כל צעדיו מחושבים, הוא יודע מהתחלה לאן הוא רוצה לחתור. הוא מתיידד ומתקרב, אבל אין ספונטניות אצלו. בכך האשימו גם את היהודים – שכל צעד שלהם מחושב כדי להשיג את מה שהם רוצים לנצל. ברור שיש לו משיכה אל דפי, אבל יש לו גם אינטרס. הוא מחזר אחריה כדי להגיע אל משפחתה, מתיידד עם אביה כדי להשיג את החתימה שלו ולהשתלט על האדמות. גם זיס מנהל רומנים עם גרמניות כדי להשיג דרכן עמדות כוח, ומשתלט על אדמות העיר. עוד דבר שמאפיין את אלי וגם את זיס, ובכלל את דימוי היהודי בספרות האנטישמית, הוא תערובת של משיכה ודחייה, ומיניות יתרה. משהו אפל מושך את דפי אליו בלי שהיא מבינה למה".

בסדרה, נושא הסקס מרומז רק בעובדה שהוא עושה את זה "ארבע פעמים בלילה", אולם בספר מודגשת יותר הדחייה הפיזית שהוא מעורר בדפי, יחד עם המשיכה שלה למיניות המוגברת שלו, לסקס הביזארי. תאוותנות מינית היא סטריאוטיפ שמיוחס לשחורים ולמזרחים, בספרות הקולוניאליסטית ובקולנוע שטרם עידן התקינות הפוליטית. ה"אחר" מאופיין במיניות מוגברת ובחוסר יכולת לשלוט על יצריו החייתיים. בכך הוא מהווה אובייקט שמעורר משיכה, אך גם חרדה.

ד"ר צור: "החרדה מפני ה'אחר המצליח' היא תופעה אוניברסלית. הספר והסדרה של לינור משקפים אותה, אבל מכאן ועד אנטישמיות המרחק גדול. עירית לינור לא טיפשה, היא יודעת מה זה פוליטקלי קורקט וודאי היתה מודעת להשלכות של מה שהיא כותבת. אישית, לא אהבתי את העובדה שדווקא המזרחי אצלה קיבל תפקיד כזה. גם מבחינה היסטורית, לא נכון לאפיין אותו כך. אבל אני מעריך אותה על האומץ והיושר לכתוב מה שבא לה, ולא להיכנע לתכתיבים של תקינות פוליטית, שיכולים להביא לזיוף. היא משקפת הלך רוח שקיים בחברה, וכהיסטוריון אני שמח על כך שהיא כתבה מהבטן, כי היא סיפקה לנו מסמך חברתי מעניין על החרדה האשכנזית מפני עליית המזרחים".

קציעה אלון: "אז יש גם חרדה מהערבים. מחר יבוא מישהו ויכתוב 'מסמך חברתי מעניין' בו הערבים מוצגים כעכברושים נושאי מחלות. האם צריך לומר לו כל הכבוד על האומץ לא להיות פוליטיקלי קורקט? היום זו תמימות נוראה לשפוט יצירה בלי לראות ערכים קולוניאליסטים, גזענים או פמיניסטיים. כן היה חשוב לה להראות בסדרה ערכים פמיניסטיים, להציג תיקון אפליה ולהראות שהנשים חזקות. הטרגדיה היא שהיא לא רואה שאפליה בין גברים לנשים היא כמו אפליה בין אשכנזים למזרחים".

פרופ' פרידמן חושבת שהדמיון בין אפיון המזרחי אצל לינור לאפיון היהודי באירופה האנטישמית לא נעשה במודע: "בכל זאת, היא ישראלית שכותבת על ישראל, אבל מוזר שהדברים צצים החוצה כך. אולי זה מראה שיש לנו נטייה לתאר את ה'אחר' לפי אותם מושגים ודימויים, שוב ושוב לאורך ההיסטוריה".