באחד הראיונות איתה, סיפרה לורי מור שאנשים נוטים להאשים אותה בכל אותם תלמידי כתיבה שמגישים סיפורים קצרים הכתובים בגוף שני. ב"פריז ריביו" צוינה לפני מספר חודשים ההנחה (השגויה) לפיה מור היא הסופרת היחידה שיכולה לצלוח כתיבה בגוף שני, וכל זה בגלל ספר סיפורים קצרים עילאי בשם Self-Help שראה את אור העולם ב-1985, ובו כמה מהטקסטים הטובים ביותר שנכתבו בגוף המדובר. כשזה נעשה טוב, כמו במקרה של מור, זה כמעט עוצר נשימה. כשזה נעשה רע, סיפורת בגוף שני אכן עלולה להזכיר תרגילים בחוגי כתיבה יוצרת.
במובן הזה, התרחש במחוזותינו נס מסוים: "שנות העשרים", ספרה החדש של יערה שחורי, כתוב בגוף שני וזה לא מונע ממנו להיות מצוין. להיפך: הוא היה הרבה פחות טוב, הרבה פחות נכון ונוגע ומדויק וכן אם היה כתוב בגוף ראשון או שלישי, וזה הישג כשלעצמו. "שנות העשרים" מלווה, ובכן, את שנות העשרים של המספרת - יערה, אישה צעירה שעושה את צעדיה הראשונים בעולם של הגדולים, בגיל העגום-קסום הזה שבו תקוות ניצבות רק כדי להתרסק, לעתים באותו יום או פסקה, גיל שבו עדיין לא ברור האם הבעיה היא בחלום עצמו, בעצם ההחלטה לחלום באופן כללי, בך, או אולי בכלל בעולם.
כן, כפי שניתן להבין, שנות העשרים המתוארות בספרה של שחורי אולי מכוננות, אך הן בהחלט לא נוצצות. קשה להבין את זה בזמן אמת, אבל מתישהו מתברר שלא כל הנוצץ זהב - למעשה, רוב הנוצץ הוא בדרך כלל פחם, דקונסטרוקציה של איזה מיתוס חברתי, ובעצם שנות העשרים - אלה המופיעות בספר, לכל הפחות - טומנות בחובן בעולם קצת צבוע, מאוד מבולבל, של אנשים עם כוונות טובות וטובות פחות, שמנסים ללכת בצורה ישרה אל עבר מה שהם חושבים שהוא החלום שלהם, הבית שלהם, האהבה שלהם, בלי להיתקל אחד בשני או בעמודים.
"את לומדת להיות סרגל אנושי. השנתות מצטיירות עלייך בשנתך ובקומך ואת מגלה שהסרגל מודד בעיקר סרגלים אחרים", מספרת יערה בתחילת הספר, בו היא נודדת מהצבא ("כולכן עצובות, כולכן ממשיכות"), לקיבוץ, לאוניברסיטה ("חשבת שאת יודעת להפריד בין עיקר וטפל אבל הכול הוא עיקר בעינייך") ולתל אביב. יערה מנסה לאמץ לקחים מ"פעמון הזכוכית", מזכירה לעצמי לעשות "מה שאת עושה בביטחון מלא ואז אחרים יחשבו שאת מקורית מאוד", אבל זה לא ממש עובד. הספר מלא ברפרנסים תרבותיים בכלל וספרותיים בפרט, אבל גם אמנות היא לא חבל הצלה, עד כמה שהגיבורה של שחורי מנסה להיאחז בה ובחלומותיה הספרותיים. לאט לאט, היא לומדת על בשרה שלא העיר תציל אותה - לפחות לא זו; שלא העבודה תציל אותה - לפחות לא זו; שלא הגבר הזה יציל אותה - לפחות לא זה.
"שנות העשרים" פוצע את הלב, דקירה אחר דקירה - בין אם ביחסיה של המספרת עם אמה, ביחסיה עם גברים, לעתים מבוגרים, שמנצלים את הכוח שלהם או את היעדר הכוח שלה (כי בסופו של דבר ידע הוא לא באמת כוח; כוח הוא כוח), או בתהום הבלתי נגמרת שבין חלום ("...אולי הכול עוד יכול לקרות לך, אולי את סוף סוף במקום הזה שבו הדברים קורים") ושברו (..."את חסרת כוח כל כך ורק הנעורים המאוחרים והבורות שלך מצילים אותך מהידיעה החותכת הזאת").
עם פרוזה המתחככת בשירה, עומדת שחורי באחת המשימות הקשות ביותר עבור כותבים: איך להיות סנטימנטלי בלי להיות קלישאתי, וגם כאן הגוף השני תורם ומעניק את המידה המדויקת של ריחוק ורטרוספקטיבה מהסנטימנטים, כאילו כל זה קרה למישהו אחר.
זו לא אותה תקופה, תל אביב אינה ניו יורק ולבטח שהקיבוץ אינו ברוקלין, ובכל זאת, "בנות" של לינה דנהאם מהדהד במקצת בספרה של שחורי. בשני המקרים העדשה מופנית אל עבר הצדדים שמעגלים את התקופה הזאת, הצדדים שבדרך כלל לא מקבלים ביטוי, כי רובנו הסכמנו על סנטימנטליות אוניברסלית, על זה ששנות העשרים הן השנים הטובות ביותר, ולעתים הן לא. לעתים הן טובות רק כדי להבהיר לך את מי אתה לא אוהב, מה אתה לא רוצה לעשות, איפה אתה לא רוצה לחיות, וגם זה משהו. במובן הזה, "שנות העשרים" הוא לא רק ספר מצוין אלא גם ספר חשוב: חשוב להאיר גם את החושך, לנפץ איזו זכוכית סביב התקופה ההו כה נוצצת הזו בה, כביכול, הכל חייב לקרות - אפילו כשהוא לא.
"שנות העשרים" / יערה שחורי, הוצאת כתר. 208 עמודים