לאיש התיאטרון ארז דריגס יש אישו עם זוגיות. לפני שנתיים הוא צפה בקולנוע בלהיט האיטלקי "זרים מושלמים" והחליט לעבד אותו להצגה שעלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה. עכשיו תעשו rewind ותחזרו כמעט עשור שלם לאחור. דריגס היה אז בזוגיות עם נועה קולר ויחד איתה כתב את מחזהו הראשון - "אחד פלוס אחת". השניים שיחקו בתפקיד עצמם בהצגה, שהתבססה על חייהם כזוג צעיר, בתיאטרון גשר, וכעת היא עלתה שוב בתיאטרון הספרייה בבימויו של מיכאל (מיקי) יוסף.
ההבדל בין "זרים מושלמים" ל"אחד פלוס אחת" מהותי. בעוד "זרים מושלמים" מתמקד בסודות של זוגות הנשואים זמן רב, "אחד פלוס אחת" הוא מחזה על התחלה של מערכת יחסים. שני בני זוג (ויקטור סבג ועמית זיתון) שיוצאים כשנה מחליטים לעבור לגור ביחד. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל דווקא הזווית הזאת, של צעירים שעושים מהלך כל כך משמעותי למיסוד הקשר, לא זכתה כמעט לייצוג בתיאטרון. דרך סדרה של אפיזודות קטנות, משעשעות ונפיצות, סבג וזיתון חושפים ומדגישים את המוקשים של תחילת החיים המשותפים, מהרגע שבו אתה צריך להתרגל לכך שהיא הולכת לעשות קקי ("אל תגידי את המילה הזאת"), דרך ההכנות האחרונות למפגש משפחתי מעיק והשעמום מהסקס השגרתי ועד לשאלה המכרעת מכולן: האם אתם באמת מתאימים זה לזו?
סבג וזיתון, בוגרים טריים יחסית של בית צבי, חוזרים לתיאטרון הספרייה לאחר שכבר עשו את צעדיהם הראשונים בתיאטרון הרפרטוארי ובעולם המיינסטרים. השילוב הבימתי ביניהם עובד, והם מצליחים להעביר היטב את הרגעים הקומיים. במיוחד אהבתי את היכולות של סבג. השחקן הצעיר, שעשה קפיצה גדולה לקריירה ב"תאג"ד", הוא בעל כישרון טבעי. המימיקה וההתנסחות שלו מייצרים הומור לא מתאמץ והיכולות הטבעיות שלו מעוררות פרצי צחוק עזים בקהל.
הבעיה של "אחד פלוס אחת" טמונה בחוסר הנכונות המופגן שלה לפנות מקום למישור הרציני. בהתחשב בכך שדריגס וקולר החליטו מראש לפרק את המורכבות בזוגיות האישית שלהם ולהפוך אותה לחוויה קלילה ומרעננת, אפשר להבין מדוע ביקשו לייצר מחזה כזה מלכתחילה. ההצגה עוצבה כקומדיה במשקל נוצה ונעדרת לחלוטין אלמנטים דרמטיים. היא מטפלת באופן שטחי ביותר בסיטואציות מורכבות ובורחת מכל קונפליקט, וממש ברגע שבו הסיטואציה מתחילה לעורר חוסר נוחות התמונה מתחלפת. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להבין איך ליצור את האיזון בין הקומי והרציני וליצור אפקט של דרמה משולהבת בצחוק - דריגס עצמו עשה את זה היטב ב"זרים מושלמים", כך שממרחק הזמן ייתכן שאפשר היה לשפץ את המחזה ולתבל אותו בקורטוב של דרמה.
בסך הכול ניתן להגיד שהמוצר הסופי של המחזה הזה סביר - שעה ורבע שעוברות בכיף ועם לא מעט חיוכים. אפילו כשכל ההקלות נשקלות, "אחד פלוס אחת" עדיין מעורר תחושה של פספוס ונראה שיכול היה להוסיף קצת מטען על כתפי הצופה. לזכותם של הכותבים ייאמר שסוף המחזה לא מאוד צפוי ובוודאי לא בנאלי, ובזכות הסיום הזה ההצגה כן מצליחה לחלץ כמה נקודות למחשבה.