בשבילי כנפיים עם צ'יפס

רק אמש עלתה לאוויר "כנפיים", סדרת הדרמה שכל המדינה עצרה את נשימתה לקראתה, אבל כבר עכשיו זה מרגיש כאילו היתה איתנו מאז ומעולם. כי מאז ומעולם אנחנו חולמים להיות טייסי קרב יפים שמפילים פצצות טון על מרכזי אוכלוסין צפופים בערבים מכוערים. וכי מאז ומעולם אנחנו מוצאים עניין במסלול ההכשרה הארוך והמפרך שעוברים טובי בנינו, ולאחרונה אף טובות בנותינו, שאולי יביא מי מהם יום אחד למעמד נישא של רוצח בדם קר מטעם המדינה, בעל מצפון מפותח רק בדיעבד.

לכן רק נחת ניתן להפיק מיצירתם הגאה של האב והבן שמואל וטל אימברמן, שהקפידו גם הקפידו לשמור על סטנדרטים קלאסיים של עשייה טלוויזיונית בערוץ 1. אם לגעת בנוסטלגיה רדיקלית, מדובר בשחזור איכויות אמנותיות שמזכיר במעומעם את רצועת הדרמה המיתולוגית של רשות השידור "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", מעין מקבילת קאלט ישראלית שיצרו פה בשנות השמונים לתוכנית האמריקאית "אזור הדמדומים". היתרון הייחודי של "כנפיים" טמון בכך שאין כל סיכוי למצוא לה מקבילה לועזית. היא אכן מה שהיא - טוטאליות ישראלית לפנים.

בששת הפרקים עליהם נסמכת הסדרה, עוקב ציר העלילה בשבלוניות נפלאה אחר תלאותיהם של כמה פרחי טיס במרוץ להשגת הכנפיים. כמו כל סיפור ישראלי מבית טוב, גם ראשיתו של הסיפור שמביאה "כנפיים" התחיל עם תימת השכול. זה עושה אותנו צודקים יותר, רגישים פחות, וזה תמיד טוב. מיד לאחר מכן יעלה ויבוא מודל קיבוץ הגלויות, שלאחריו פעולתו של כור ההיתוך – כן, זו לא טעות, מדובר בוריאציה נוספת על סיפור הולדת הישראליות, רק שהפעם הכל בחסות בטאון חיל האוויר ואביהו בן-נון.

"כנפיים" אינה באמת סדרת דרמטית. לא אכפת לה מזוטות כמו דמויות, דיאלוגים, סיטואציות ופסיכולוגיה. אם היא משהו מוגדר בכלל, אז היא יותר בקטע של שירות למתגייס. זה לא אומר שיש על מה להתלונן - בסך הכל רואים שם מטוסים גדולים, בסיסים צבאיים מטופחים, נשקים מבהיקים, רס"רים מצחיקים - כל הדברים האלה שאנחנו כל כך אוהבים. כך שמכאן והלאה מה שיהיה בסדרה כבר לא משנה. אנחנו את שלנו קיבלנו, ועכשיו יכולים רק להיות מופתעים. כי כשרשות השידור נותנת לצה"ל לנצח, הכיף כבר עמוק בפנים.