פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט החדש של יוצר "פיגומים" הוא שיר הלל לחיים ולספרות

      אחרי ש"פיגומים" ריסק קופות בישראל, מגיש התסריטאי-במאי-מורה-סופר מתן יאיר סרט נוסף, "בגרות" שמו, והוא מתגלה כמיוחד, יפה ומרגש עוד יותר

      הסרט החדש של יוצר "פיגומים" הוא שיר הלל לחיים ולספרות
      גרין פרודקשנס
      דירוג כוכבים לסרטים -4 כוכבים (עיבוד תמונה)

      לפני שנתיים פחות חודש, במסגרת פסטיבל קאן, נערכה הבכורה העולמית של "פיגומים" - סרטו העלילתי הארוך הראשון של מתן יאיר, שהתגלה כאחד הסרטים היפים והמיוחדים בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי. זאת, הן בשל העיסוק שלו בהוראה ובעיקר בהוראת הספרות, נושאים שאינם שכיחים בעשייה המקומית, והן בשל הדרך בה הציג אותם. גם בתכניה וגם בסגנונה, התוצאה הזכירה סרט צרפתי יותר מאשר ישראלי, אך זה לא מנע מן הקהל המקומי להעריך אותה, וכשהופצה כאן בסתיו הקודם, זכתה להצלחה מסחרית מרשימה.

      בסוף השבוע האחרון, עלה כאן לאקרנים סרט נוסף של יאיר, "בגרות" שמו. בכוונה אין אנחנו משתמשים בהגדרה "סרטו החדש", שכן הבמאי החל בצילומיו עוד לפני "פיגומים", אך סיים אותם לאחר מכן, ורק עכשיו הפרויקט הושלם והגיע לאקרנים. כרגע הסרט מקרין רק בסינמטקים, ונהנה מפופולריות עוד יותר מקודמו. הקרנה אחת אליה ניסיתי ללכת היתה סולד-אאוט, ולהבנתי מצוקת הכרטיסים קיימת גם בהקרנות האחרות.

      כך או כך, מבחינות רבות דומה "בגרות" ל"פיגומים". יאיר הוא לא רק קולנוען ולא רק סופר, שבחודש הבא יוציא לאור ספר נוסף, אלא גם מורה לספרות. וכך, גם הפעם מבוסס התסריט על חוויותיו האישיות מהוראה בתיכון, שאת התלמידים בו נהוג להגדיר כ"טעוני טיפוח". הפעם, הממד האוטוביוגרפי מודגש עוד יותר - את הנערים מגלמים מי שהיו חניכיו במציאות, והתסריטאי-במאי מגלם את עצמו, כך שגם הטשטוש בין העלילתי לתיעודי מובהק יותר.

      ב"פיגומים", אחד מקווי העלילה עסק ביחסים בין התלמיד לאביו. ב"בגרות" יש ממד דומה, אלא שכאן ההתמקדות היא בקשר בין המורה לאבא שלו, אותו מגלם מי שהיה האב של יאיר גם במציאות, נטש אותו בילדותו והלך לעולמו לפני צאת הסרט לאקרנים, כך שהדיאלוג ביניהם כאן הוא ההזדמנות האחרונה שהיתה להם לתיקון.

      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      הכינו כרטיסים מראש. מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)

      לאורך קצת יותר משעה, נע "בגרות" בין שתי הזירות הללו: האינטימית, בה הבמאי-שחקן מבלה עם אביו את ימיו האחרונים, לרוב בצפייה בטניס ובכדורגל או בשיחות על העבר, וההמונית יותר, בה הוא מנסה להסביר לתלמידיו קצרי הרוח מדוע יש טעם ללמוד שירים של נתן זך. בשני המקרים, הסרט מתאר את ההתרחשויות בצורה אותנטית ומחוספסת, שיש בה רגישות אבל גם ממד הומוריסטי, שכבר ניתן להגדיר כייחודי למתן יאיר: כיוון שפניו חסרות הבעה, זה הומור שאין בו ציניות וגם לא אירוניה, ולמען האמת קשה להבין את מטרתו. הוא פשוט שם.

      "פשוט שם" זו באופן כללי הדרך הטובה ביותר לתאר את הסרט. אם החיים הם פסיפס, הוא לוקח מתוכם אבן, ומניח אותה לפנינו כפי שהיא. בדומה ל"בין הקירות", גדול הסרטים הצרפתיים של שני העשורים האחרונים, שעסק גם כן בהוראה, התסריט כאן לא נע לעבר שיא כלשהו שמתיר את כל הקצוות, חותם את העלילה ומסיים פרק. כמו בסרט הצרפתי, גם כאן עולה הרעיון שתמיד, לא משנה מה, שנת לימודים אחת תסתיים ואחרת תתחיל, התלמידים יתחלפו וכל מה שיישאר על כנו זה הכיסאות והשולחנות בכיתה - והלוח, כמובן.

      אז מה הטעם - בהוראה, בסרט ובחיים עצמם? התשובה לכך מגיעה באחת הסצינות האחרונות, המרגשת ביותר ב"בגרות", שיש בו קטעים מרגשים רבים. ביום הראשון ללימודים, תלמיד חדש שואל את יאיר שאלה טובה - "מה זה בכלל ספרות ולמה ללמוד את זה?" המורה עונה לו בשאלה - "מה הדבר שאתה הכי אוהב?" "את הדג של אמא בערב שישי", עונה תלמידו. "הספרות זה הרגע שבו אנחנו מתבוננים ברגע הזה מקרוב... זה לקחת את הרגע הזה ולהקפיא אותו, לשמור אותו אצלך שהוא יילך איתך", משיב המורה, נקטע באמצע בידי אתנחתא קומית טיפוסית שמאפשרת לסצינה הזו להימנע מפאתוס ורצינות יתר, כשתלמידה שואלת "לרשום את זה?".

      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      שקשוקות וכדורגל ספרדי. מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)

      נאה דורש ונאה מקיים. יאיר מיישם את מה שהוא מורה לתלמידיו. "בגרות" מקפיא את הרגעים הקטנים ביותר, שלכאורה אין בהם לא משמעות ולא הדר: הרגע שבו אביו מספר לו כיצד הוא ממלא טוטו מדי שישי ומסביר לו מדוע אינו מכין שקשוקות, שכן הגבינה יקרה מדי; הרגע בו הם מביטים בתמונת ילדות ישנה, בה רואים את הבמאי בילדותו, עומד עם כלבו על חוף הים; הרגע בו פוגש המורה את אחד מתלמידיו לשעבר, שכבר עומד להפוך לאב בעצמו, וזה נפרד ממנו באמירה - "עוד מעט כבר תלמד גם את הילדים שלנו".

      "בגרות" נמשך אמנם רק קצת יותר משעה, אבל יש בו הכל: דיבורים על הכדורגלן הספרדי דויד וייה בצד כתבים של ג'יי.די סלינג'ר; מתכונים לשקשוקה בצד ניתוח השירה של נתן זך; מוות ולידה, פרידה והשלמה, וכל רגע חשוב ולא חשוב בדיוק כמו כל רגע אחר, מרכיב יחד איתו את הפסיפס, וקפוא כמוהו בזמן, נהנה מחיי הנצח שיאיר העניק לו בזכות כוחה של האמנות. עוד יותר מאשר "פיגומים", "בגרות" הוא לא סתם סרט יפה, חכם ומרגש להפליא, אלא גם התשובה הטובה ביותר לשאלה, "אז למה אנחנו בכלל צריכים ספרות?".

      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      רצף של סצינות מרגשות להפליא. מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)
      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      החיים עצמם בפחות משבעים דקות. מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)
      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      תופעה. מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)
      בגרות (יח"צ , גרין פרודקשנס)
      אז למה בכלל צריך ספרות? מתוך "בגרות" (צילום: יח"צ)