כמה חיכינו. הפעם זה חייב להיות זה, אמרנו לעצמנו. "יהיו פרקים עצומים", הם אמרו, "דברים שטרם נראו בטלוויזיה", הבטיחו. הו הדם, האימה, הבכי. מאז הבחירות לא היה פה דבר כזה.
אה רגע, זאת "משחקי הכס".
ובכן, ברוכים הבאים ל-55 דקות של "אנחנו הולכים למות". פרק מופלא המורכב משלל סצנות בהן אנשים מבשרים אחד לשני שהם עומדים למות - כולל מונטאז' דיכאון בביצועו של פודריק מרימי. בכל רגע דמות אחרת מבהירה לנו שאין שום סיכוי, זה נגמר, זה יהיה אכזרי, מוות אומרים לכם! "אני הולך למות", "הו לא, אני הולך למות לפניך", "תמותו שניכם! אף אחד לא מת לפניי".
ואז יש את בראן. הדאונר הרשמי של שבע הממלכות והפריפריה, החאליסי של ים העצב, אב הדכאונים, מנתץ התקוות. האיש שכשתשאלו אותו על העתיד, יענה "מי אמר שיהיה בכלל אחר כך". מעניין אם זה היה ככה גם בילדות. "היי בראן, רוצה לדעת מה אהיה כשאגדל?", "מי אמר שתגדל?"; "היי בראן, רוצה לצאת איתנו בסופ"ש?", "מי אמר שיהיה סופ"ש?"; "היי בראן, רוצה להזמין איתנו סלט?"; "מי אמר לכם שזה סלט". אם לא היית סוג של מת בראן, היינו קצת מאחלים לך את זה.
וכעת לדבר הרשת. נפתח כמובן ברומן הכי "אלוהים אדירים, זה מוסרי בכלל לצפות בזה?" בשבע הממלכות - אריה וגנדרי. ואם נדמה לכם שזאת קצת הגזמה, הנה צילום מסך של גוגל טרנדס תוך כדי הפרק. נסו לראות אם אתם מזהים מגמה כלשהי בחיפוש אחרי "מייזי וויליאמס - גיל".
ראשית מגיע המשחק המקדים, ובמרכזו השאלה שאף אחד לא רוצה שמתנקשת ללא פנים תשאל אותו אי פעם: "עם כמה נשים היית?"
ובאווירת האובר-ניתוח של הסדרה, כמובן שאי אפשר בלי המסקנות שאחרי. אמ;לק, סורי אריה.
החוק הראשון בתסריטאות הוא "אל תספר לקהל שלך את מה שהוא כבר יודע".
יוצרי "משחקי הכס" בתגובה: "פחחחחחחחח".
והנה, אחרי שראינו את נד הצעיר מגלה את סוד מקורותיו של ג'ון בפעם הראשונה, ואז את סאם ואז את בראן ואז את סאם ואת בראן מדברים ביניהם איך לספר לג'ון, ואז את ג'ון - הנה גם דאינריז זוכה להסבר. ועכשיו, רגע לפני שמתים עם עיניים כחולות עומדים לשפד אותה, היא תדע לנצח שעשתה את ההוקי פוקי עם האחיין.
הקליף האנגר של הפרק הראשון היה חילופי המבטים בין בראן לג'יימי. המפגש עצמו היה פחות מסעיר מהציפיות, להוציא השורה ההיא שחזרה כמו קארמה כדי להכות בג'יימי בדיוק ברגע הנכון. אבל עוד לפני כן, מה עם קצת עזרה לנכה, קוטל המלך?
אין מנוס, חייבים להתייחס לטרול הג'ינג'י שבחדר. והאמת? קשה להתעלות בממים על העובדה שטורמונד "ינקתי חלב מענקית אחרי שרצחתי את בעלה" הוא חתיכת גן עדן לפסיכולוגים.
ולסיום, לא ניפרד לפני מסקנה מורכבת לקראת השבוע העומד לפנינו. החזיקו מעמד.