לפני 300 שנה בדיוק הספר יצא לאור. כיאות לרוח התקופה שמו היה קצר וקליט: "חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק, מלח: שחי 28 שנים לבדו על אי בודד לחופי יבשת אמריקה, סמוך לשפך הנהר הגדול אורינוקו; לאחר שאונייה טרופה, שכל אנשיה מלבדו נספו, פלטה אותו אל החוף. בצירוף תיאור כיצד חילצו אותו לבסוף שודדי ים. נכתב במו ידיו".
הרעיון היה נפלא: לתאר את קורותיו של מלח אנגלי שספינתו נטרפה ואת סיפור הישרדותו הפלאי - כיצד הצליח להביא לאי מעט מצרכים חיוניים מהספינה, לשרוד, וגם לפגוש בן שבט מקומי, לתקשר איתו ולבסוף לחזור הביתה. סיפור נהדר, אכן. המדהים עוד יותר - הוא היה מבוסס על סיפור אמיתי.
בקרב יורדי הים האנגלים הדגולים אנו מונים את פרנסיס דרייק, שודד הים המיתולוגי שהקיף את העולם - האדם השני שעשה זאת אחרי משלחת מגלן, את ג'ימס קוק האגדי, כנראה גדול הקברניטים בהיסטוריה שהקיף את העולם פעמיים, ורבים אחרים. אבל היה מקיף עולם שלישי, מאה שנה לפני קוק, והוא הקיף את העולם שלוש פעמים - ולמרות זאת נותר כמעט אלמוני. ויליאם דמפייר. פעם אחת כשודד ים, פעמיים כקברניט בצי (ההבחנות בין שודד ים - או ליתר דיוק פריבטיר, שודד ים ברשות ובסמכות המלך - לבין קברניט בצי הבריטי היו, איך נאמר, דינמיות, ודרייק עצמו הוא ההוכחה לכך).
במסעו השני של דמפייר היה בצוות מלח מרדן וממורמר. רובם היו כאלה, וקברניטים התמודדו כל הזמן עם צוותים עוינים ומרדניים - הנרי הדסון, מגלה המפרץ והנהר הידועים בניו יורק מת לאחר מרד, זה שעל הבאונטי היה לאגדה, קוק התמודד עם צוותים נרגנים, דרייק דיכא התקוממויות. הרשימה אין סופית, בתקופה שבה אנשים נחטפו מרחובות, שיכורים התעוררו ומצאו עצמם על ספינות היוצאות למסע של שנים כשחתימותיהם זויפו על טפסים לפיהם התנדבו, ומיליוני מלחים מתו ממחלת הצפדינה בלב ים. בכל מקרה המלח, אלכסנדר סלקירק שמו, ננטש לנפשו על האי הבלתי מיושב חואן פרננדס, אלף קילומטרים ממערב לצ'ילה. וכנגד כל הסיכויים הוא שרד. 52 חודשים, יותר מארבע שנים, לבדו. למזלו דמפייר יצא למסע השלישי להקפת העולם, השייטת שלו עברה שב סמוך לאיים, הוא ריחם על האיש והשיב אותו לאנגליה.
הסיפור כמובן התפרסם, ומן הסתם סלקירק הרוויח הרבה כוסות בירה בתמורה לסיפור בפונדקים לאורך התמזה. אחד האנשים ששמעו אותו היה דניאל דפו - אדם רב מעללים, שניתן לומר כי היה הראשון שייסד עיתונות המונים, עיתונות צהובה, ארסית, מלאת ביקורת. אדם שעשה הון ואיבד אותו, הועמד לעמוד הקלון, אבל נזרקו עליו פרחים כי העם חש שהוא מבטא את מצוקותיהם. דפו התיישב לכתוב ספר על בסיס הסיפור של סלקירק, אולי ספר ההרפתקאות האולטימטיבי.
ולפני 300 שנה, אחרי שמו"ל אחד לצערו הרב דחה את כתב היד, הוא התפרסם והיה לרב מכר מיידי. זיכרוּ - אנו עוד לא בשיא תפארתה של בריטניה כממלכה השולטת בים. פחות ממאה וחמישים שנה עברו מאז תבוסת הארמדה הבלתי מנוצחת הספרדית, מעט יותר ממאה שנה קודם לכן הוקמה חברת הודו המלכותית. קוק עדיין לא הפליג, קרב טרפלגר יתרחש עוד כמעט מאה שנה. אבל הצי הבריטי הוא כבר שם דבר, ומקור גאווה לעם.
סיפור ההישרדות הזה היה פופולרי מאות שנים, הדפסת הספר מעולם לא הפסיקה. ובניגוד לספרי נעורים אחרים (אגב, הספרים האלה, כמו "מסעות גוליבר" או "רובינזון קרוזו" או "אי המטמון" - שלושה ספרי הרפתקאות ימיים אנגלים - נכתבו למבוגרים, ועם השנים הועברו לאגף הנוער בספריות) רובינזון שרד ועבר מוטציות. יש יותר משלוש מאות ספרים שונים על רובינזונים שונים - ואני מתייחס רק לאלה ששמם באמת רובינזון - "רובינזון השחור", "משפחת רובינזון השווייצרית" ו"משפחת רובינזון בחלל" הן בין הידועים שבהם.
ולא רק הם: לפני כמה שנים יצא לאור הספר "לבד על המאדים", ועובד לסרט "להציל את מארק וואטני" בכיכובו של מאט דיימון. הוא מספר על אסטרונאוט שננטש על מאדים בזמן סופה, כשהכל מאמינים שהוא מת. אבל הוא שורד - ומתחיל מבצע לחילוצו שבו מעורבים נאס"א בכדור הארץ, הצוות המקורי שלו שעושה את דרכו חזרה, ורבים נוספים. אז לא אי באוקיינוס השקט אלא כוכב, לא אדם מבודד לחלוטין אלא אחד היוצר תקשורת עם יוסטון - ועדיין, הישרדות של אדם בודד מול טבע עוין. הדרמה ממשיכה להפעים אותנו - גם זו המקורית, לפני שלוש מאות שנה, וגם כל הצאצאים החוקיים, והאחרים, של אלכסנדר סלקירק, הוא רובינזון קרוזו.