אנשים שיצא להם להסתובב בעולם ולראות הופעות וקונצרטים בחו"ל, יודעים שאמנים תמיד מודים לקהל המקומי על קבלת הפנים החמה - אבל כשהם עושים את זה בישראל, הם אשכרה מתכוונים לזה. לטוב ולרע, הקהל הישראלי משאיר איזה חותם על אמנים בינלאומיים, וגורם להם לזכור את ההופעות שלהם אצלנו. לרוב בחיבה. זה נכון בעיקר אצל אמנים מהשורות האחרונות של עולם המוזיקה הפופולרית - שמקבלים פה אהבה שהם לא זוכים לה בשום מקום אחר. גם בתוך הנישה הזאת, הקשר בין אמה שפלן לקהל הישראלי הוא תופעת טבע נדירה.
בסוף השבוע האחרון שפלן הציגה שתי הופעות סולד אאוט בהיכל התרבות בתל אביב, ולפניה עוד הופעת ענק בהיכל מנורה מבטחים ב-12 במאי. לשמחת הרוב המוחלט של הצופים שהגיעו למרכז תל אביב בבוקר החג השני של פסח - שפלן לא ניסתה לדחוף לקהל בגרון את השירים מהאלבום שבדרך, וגם ויתרה על הרבה מרגעי הפופ הפחות מרשימים משני האלבומים האחרונים שלה, והציגה בעיקר את הרפרטואר האופראי משני האלבומים הראשונים, אלה שהפכו אותה לדיווה סוחפת ברחבי העולם, וגם - ואולי בעיקר - בישראל.
תזכורת קצרה: בשנת 1997 הוציאה אמה שפלן את אלבום הבכורה שלה Carmine Meo. היא הייתה צרפתייה אנונימית בת 23, אבל היא פיצחה איזו נוסחה שאף אחד לא חשב עליה. במקום לנסות להמציא מחדש את עולם המוזיקה הקלאסית או לעשות איזה טוויסט על אריות מפורסמות של ורדי או פוצ'יני - היא פשוט הקליטה מוזיקה קלאסית חדשה. 12 השירים באלבום, שנשמעים כאילו נלקחו מתוך אופרות איטלקיות מימי הביניים, נכתבו בעצם במיוחד בשבילה, והיא בעצמה עזרה לכתוב את מילות השירים - אותם היא שרה בניב איטלקי של המאה ה-16. האלבום היה להצלחה אדירה, ומכר מאות אלפי עותקים ברחבי העולם - אך לא היה שום מקום בו הוא הצליח יותר מאשר בישראל. האלבום הגיע לשיא של שלושה אלבומי פלטינה לאחר מכירות של למעלה מ-150 אלף עותקים, מה שהפך אותו לאלבום הנמכר ביותר בישראל על ידי אמן לא ישראלי ששר בשפה שאינה אנגלית.
האהבה בין שפלן לישראלים לא הייתה חד כיוונית, ונתב"ג הפך להיות עצירת קבע בסיבובי ההופעות שלה. ההופעה הראשונה שלה בישראל, שנערכה בקיסריה ב-1999, הוקלטה וצולמה והפכה להיות אלבום ההופעה היחיד של הזמרת, והונצח גם ב-DVD הראשון שלה. בהמשך, כשכוכבה ברחבי העולם דעך, בישראל היא המשיכה למלא אולמות. למעשה, את סיבובי ההופעות שלה ב-2003, 2009 ו-2015 היא פתחה בישראל. ועתה, לקראת אלבום חדש כנראה, היא חזרה להופיע אחרי שתיקה של שנים - איך לא, בארץ הקודש.
צריך לומר שבשורה התחתונה, ההופעה של שפלן מבדרת ומספקת - בעיקר בגלל הדמות המרכזית במופע. אמה שפלן, בין אם תאהבו את הסגנון שלה או לא, היא זמרת מדהימה ומהממת. במובן הכי פשוט ומילולי שיש. כשאמה שפלן מתחילה לשיר, זה מדהים, וקשה למאזין הממוצע שלא להיות המום. בחודש הבא (כמה ימים אחרי ההופעה בהיכל מנורה מבטחים) היא תחגוג את יום הולדת ה-45, אבל היא נראית בדיוק כפי שהיא נראתה לפני 20 שנה. בכל מקרה אחר זו הייתה נחשבת להערה סקסיסטית (וכנראה שבצדק), אבל הפעם ההערה הזאת פשוט הכרחית כדי להסביר כמה זה מדהים ומהמם לשמוע את הקול הנדיר הזה בוקע מתוך גוף כל כך דקיק. תופעת טבע, כבר אמרנו? זה בולט בעיקר כששפלן מדברת בין השירים, ומשפתיה בוקע קול ילדותי ומתקתק, שלא מזכיר במאום את הסופרן העוצמתי שהיא מציגה כשהיא שרה.
אל הקול המדהים והמהמם של שפלן תוסיפו הופעת אורח חביבה של עידן רייכל (אותו שפלן הציגה כ"הפתעה", למרות ששמו ותמונתו של רייכל הופיעו על הכרטיס למופע) ותקבלו הופעה שאמורה להיות מושלמת, והיא באמת כזאת על הנייר. אלא שמשהו במופע של שפלן עדיין הרגיש לא בשל מספיק. בהרבה מובנים, זה נראה כאילו הקהל הישראלי הפך לשפן ניסיונות לפני ההופעה האמיתית. זה לא הרגיש אפילו כמו חזרה גנרלית, יותר כמו ג'אם סשן מאוד מקצועי.
רשימת השירים של ההופעה הייתה ידועה מראש, ובכל זאת, בין שיר לשיר הייתה הפסקה ארוכה וחסרת סטייל בה שפלן החלה לדסקס בצרפתית עם הלהקה שלה על זהות השיר הבא. זו הייתה אחת מהסיבות שבגללן, גם אחרי קלאסיקות מוצלחות, ההופעה לא באמת הצליחה להמריא.
התחושה הבוסרית של ההופעה הושפעה גם מהבחירה להופיע עם הרכב מוזיקלי מצומצם (קלידים, גיטרה, בס ותופים) לצד מקהלה גדולה שהוסיפה עושר ווקאלי במקרים בהם השתמשו בה. מדובר בקונטרסט מטורף לקול הגדול של שפלן, שראוי להופיע עם תזמורת מלאה, ולא עם פלייבק שלא יכול לעמוד בקצב שלה. אגב, בהופעה ההיא בקיסריה ב-1999, היא הופיעה עם תזמורת סימפונית.
ובכלל, קשה שלא להרגיש שעל הבמה בתל אביב היו שתי נשים שונות בשם אמה שפלן. האחת, זמרת מדהימה עם קול מהמם שהצליחה לגבור על בעיות טכניות ולהקה שלא באמת הולמת את כישוריה המוזיקליים. ומצד שני, צרפתייה נבוכה וחסרת ביטחון שמעולם לא הייתה על במה. הראשונה מפזרת כמויות כריזמה ומהפנטת את הקהל בשפת גוף של אלה מצרית, השניה פונה אל הקהל בקול מבויש ונראית כאילו היא מבקשת שהאדמה תבלע אותה כשהיא מצחקקת מהבדיחות המוזרות של עצמה. ההזיה הגיעה לשיא אחרי הלהיט הגדול La Notte Etterna שאמור היה להיות השיר האחרון לפני ההדרן - אלא ששפלן פשוט לא הצליחה להעביר לקהל את המסר שזהו השיר האחרון והיא יורדת מהבמה. זה נגמר במין נפנוף קטן וחמוד עם כף היד.
ואולי בעצם הרגע המוזר ביותר היה בהדרן עצמו, בו שפלן פנתה לקהל וביקשה ממנו להציע לה לבצע שירים לבקשתו. הקהל זרק הצעות מעולמות האופרה הרכה כמו "Ave Maria" ו-"Time to say goodbye" ושפלן רק צחקקה והבטיחה ללמוד את השירים להופעה הבאה שלה. לבסוף, אחרי דקות ארוכות והזויות, היא פנתה למתופף שלה ושאלה אותו אם יש לו הצעה לשיר, והוא "הציע" את הלהיט הכי גדול שלה - Spente Le Stelle, שבמקרה, היה רשום מראש ברשימת השירים שנקבעה מראש כשיר שחותם את ההופעה.
ובכל מקרה, שתי הדמויות הקוטביות ששוכנות בגופה של שפלן, גם זאת עם הקול העוצמתי וגם זאת עם חוסר הביטחון הכאילו-ילדותי, הן חלק מאותו שלם מקסים. רגעי הבוסר של ההופעה, שקשה להתעלם מהם, עדיין מרגישים זניחים לעומת רגעי השיא בהם שפלן פותחת את הפה שלה ומוציאה ממנו צלילים שלא מהעולם הזה. ובכל מקרה, החיבוק ההדדי בין הקהל הישראלי הנאמן לבין הזמרת הצרפתייה שממשיכה לשמור לו אמונים, הוא ההוכחה הניצחת לגדולתה של המוזיקה.
בקטנה
הופעת האורח של עידן רייכל הייתה הרגע הכי "מרים" בהופעה, כך לפחות טענה בחורה בשם רינה שישבה בשורה השישית של היכל התרבות בפני אחותה. וכן, זה תמיד חמוד לשמוע אמנים בינלאומיים שוברים את השיניים עם ניסיונות לשיר בעברית, וכך גם היה בשישי האחרון כשאמה שפלן שרה את "מכל האהבות" ואת "אם תלך" של רייכל. אבל יותר משזה היה רגע מרגש או מפתיע, זה גם היה הרגע המוזיקלי הכי טהור של המופע. רייכל הביא עמו את הנדיבות האופיינית שלו, ושפלן נהנתה לקבל ממנו את המושכות. שיתוף פעולה בין שניהם הוא משהו ששווה הרבה יותר מ-4 דואטים בהופעה קצרה בחג השני של פסח. סיבוב הופעות של שניהם, אולי אפילו אלבום משותף, יכול להיות מדהים, ומהמם.
