פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נאוה, לא הרפית מהעיסוק בשואה. היית הפה והלב של דור שלם"

      בימים אלו רואה אור "כובעים של זכוכית", אסופת סיפורים של נאווה סמל ז"ל ובה שזורים סיפורים על חוויות הדור השני. את האסופה מלווה אחרית דבר מאת הסופרת שהרה בלאו, מהדוברות הבולטות של הדור השלישי לשואה. הנה הדברים שכתבה

      בימים אלו רואה אור "כובעים של זכוכית", אסופת סיפורים של נאווה סמל ז"ל ובה שזורים סיפורים על חוויות הדור השני. את האסופה מלווה אחרית דבר מאת הסופרת שהרה בלאו, מהדוברות הבולטות של בני הדור השלישי שנטלו את הלפיד מנאווה סמל והיוצרים שלאחריה במירוץ השליחים של הזיכרון. הנה הדברים שכתבה שהרה בלאו על אסופת הסיפורים:


      נאווה סמל (Creative Commons)
      נאווה סמל (צילום: Creative Commons)

      1

      היה היתה פעם
      ילדה יהודייה קטנה
      והיו לה
      ידיים יהודיות קטנות
      ועיניים יהודיות קטנות
      ופה יהודי קטן
      וגוף יהודי קטן
      וחור גדול
      שיר הערש התמים־מפלצתי הזה הוא חלק ממחזור שירים הלקוח מתוך "צחוק של עכברוש", אחד מספריה החשובים ביותר של נאוה סמל, שיותר מכול עסק בשאלה כיצד ניתן לספר סיפור, ומה קורה כשהסיפור עצמו מסרב שיספרו אותו.
      כשנאוה כותבת את המילים "חור גדול", היא מתכוונת למשמעות פורנוגרפית־ילדית־מטרידה, שכמו כל מחזור השירים, מנסה לזעזע עולם עתידני שנמצא מעבר לזעזוע. אך אני חוזרת אליו בכל פעם שאני חושבת על יצירתה של נאוה סמל, הילדה היהודייה הזאת, עם הידיים היהודיות הקטנות, שאחזו בעט יהודי קטן וכתבו מילים שניסו לסתום את החור הגדול, למלא את החלל שנפער, אבל מה עושים כשהחלל הזה מסרב להתמלא?
      נאוה סמל היתה הראשונה שהצביעה על החור הגדול שנפער בבני דורה. היא הפכה את החור לפה. היא היתה הפה. פה שצעק את צעקת הדור השני, זה שחבש לראשו כובע זכוכית העשוי כולו מזיכרונות שקופים. נאוה מעולם לא הסירה מראשה את כובע הזכוכית שלה. לפעמים אני מדמיינת אותה, את שערה האדמוני הנמעך מול הזכוכית השקופה, את ידה אוחזת בעט וכותבת את המילים האכזריות והמנחמות.
      היא היתה הראשונה.

      2

      היא היתה ההשראה ל"האחרונה".
      את נאוה פגשתי לראשונה לפני חמש־עשרה שנה בפסטיבל "תיאטרון קצר". כתבתי אז מחזה עתידני בשם "האחרונה", שעסק בשתי קשישות המתקוטטות ביניהן על תואר הניצולה האחרונה ששרדה. את ההשראה למחזה שאבתי, בין השאר, מספריה של נאוה והעיסוק שלה בזיכרון, ולא אשכח את הפתעתי העצומה כשהתברר לי שהיא אחת הלקטוריות בפסטיבל. המחזה עצמו לא התקבל. הוא לא היה מספיק טוב, אבל נאוה צילצלה אלי והודיעה לי מיד: "לא מעניין אותי שום דבר, המחזה הזה חייב לעלות!" וכך, מתוך נדיבות לבה, ליוותה אותי בתהליך, חיברה אותי לאנשים שסייעו, והמחזה עלה על הבמה.
      שנים לאחר מכן שאלתי אותה למה טרחה לעזור לי כל כך. אני זוכרת שציטטתי לה מתוך "צחוק של עכברוש": "מי קבע שכל סיפור חייב לצאת לאור? אולי דווקא הסיפורים שנקברו הם הסיפורים המושלמים?" והיא חייכה וענתה שאני צריכה לצטט גם את ההמשך. היא לא ידעה שכבר לחשתי אותו לעצמי בלב: "האישה הזקנה מתפתה לגנוז, אבל נכדתה כבר מחויבת לסיפור הזה."
      אותה אישה זקנה, אותה ניצולה, היא אמה של נאוה וסבתי המטאפורית, ובעיני היא מסמלת את ההבדל בין בני הדור השני לבני הדור השלישי.
      כשאני קוראת בספריה של נאוה, במיוחד באלו שנכרכו ב"כובע זכוכית", אני רואה את הקו הבלתי נראה, הנמתח בין יצירותיהם
      של בני הדור השני לבני הדור השלישי. מדובר בקו דק מאוד, אבל הוא נוקשה ומסמל גבול ברור. על ראשם של בני הדור השני מונח כובע זכוכית שקוף. אנו, בני הדור השלישי, כבר מקשטים אותו בנוצות.

      כובעים של זכוכית נאווה נאוה סמל ספר (יח"צ)
      כריכת הספר "כובעים של זכוכית"

      3

      ההגדרה היבשה לבני הדור השני לשואה מציגה אותם כבנותיהם ובניהם של ניצולי שואה שנולדו אחריה, ואשר למרות שלא חוו את מוראותיה באופן ישיר — הרי השפעת הטראומה ניכרת בהם.
      אבל כיצד זה ייתכן?
      זו השאלה הפסיכולוגית המרכזית במחקרים שעסקו בבני הדור השני. האם טראומה שההורה חווה באמת יכולה לעבור הלאה לילדיו? הקריאה בספר שלפנינו מוכיחה באופן המדויק ביותר שכן, הטראומה עוברת הלאה.
      הסיפורים בקובץ הזה מהווים כניסה ישירה ללב המאפלייה של בני הדור השני, בלב כל סיפור — חור גדול.
      *
      בסיפור "שואה פרטית" מתמזגת תודעתה של דפני רנדי, שחווה תקיפה קשה, עם תודעתה של אמה הניצולה. המעברים נעשים באופן שבו קשה לדעת איפה מתחילה דפני ואיפה נגמרת האם: "רגליו הנעולות בנעלי ספורט מכות בדוושות. הוא מושך בפראות במוט ההילוכים כאילו חתך ברזל מלובן... רגליים. היכן ראתה רגליים כאלה. מגפיו של הרוצח. בעל הניסויים, אדון המוות. כך נוקשים עקביהם על אבני המחנה". (115)
      בהמשך דפני מדמה את עצמה לאמה הסגורה, "נוברת בתוך סודותיה, בתוך קץ כלימתה". (126) היא עצמה מבינה שהמהפך הושלם, שהיא הפכה להיות אמה. היא, דפני רנדי, לשעבר ברקוביץ', שהיגרה ללונדון כדי להיות לשחקנית, אינה יכולה להשתחרר ממשא הזיכרון, ונידונה להמשיך ולשאת את אמה בתוכה,
      מחוברת אליה בחוטים בלתי נראים, חוטים המחברים את האדם "אל קורות חיים קדמוניים אשר לא בחר, אל נטֵל אשר לא ביקש לשאת". (130)
      בסיפור "וכי מהו טיול" מדובר בהתמזגות מסוג אחר, הרסני יותר. אב אוסר על בתו, שנושאת את שמה של אחותו המתה, לצאת לטיול שנתי. "אצלנו לא יצאו לשום טיולים. דודתך ישבה בבית עד שנישאה..." אז דיברה אליו כמגלה לו תגלית איומה, 'אחותך מתה'. תחילה בקול חלוש ואחר כך עלתה צווחתה, 'היא מתה! מתה! מתה! ואני חיה!' (93)
      באופן פרדוקסלי ושובר לב, למרות צווחותיה היא אינה מסוגלת להאמין לעצמה ונותרת לבסוף קפואה בזמן, ללא גבר וללא ילד, "אישה קטנה ומבודדת", אישה שלעולם לא תצא עוד לשום טיול.
      במאמר "דור ראשון, דור שלישי: גשר על פני תהום", שכתבה נאוה עם ד"ר נילי סמל, היא מציינת שבני הדור השני עצמם נרתעו מ"כובע זכוכית". סמל קושרת בין הרתיעה הזאת לעובדה שבני הדור השני חששו מלזהות את עצמם עם הניצולים. הם היו עסוקים בלכונן זהות ישראלית מושלמת, ודוגמאות כמו אלו שהובאו לעיל (שרבות מהן מופיעות בסיפורי הקובץ, שכמעט כל דמות בהם מתמזגת באופן כלשהו עם דמות ההורה הניצול) איימו כנראה על הזהות המושלמת הזאת.
      דמות הצבר החדשה היתה אמורה גם "להבריא" את הדורות שקדמו לה, אבל זו היתה דרישה בלתי אפשרית, לא רק בשל
      טראומת ההורים שנשאו בקרבם. חץ הזמן נע תמיד רק קדימה. הזיכרון נמסר מהעבר אל העתיד ואי אפשר לתקן לאחור. דמות הצבר נשארה אידיאל מרוחק, ובני הדור השני נשברו מולה אחד־אחד, ואפילו את זה היה אסור להם לגלות, עד שבאה נאוה וחשפה את הסוד.
      בניגוד לבני הדור השני, שתגובתם לספר היתה מורכבת, דווקא
      בני הדור הראשון חיבקו אותו, ורבים מהם שלחו לנאוה מכתבים שבהם סיפרו כיצד "כובע זכוכית" שימש עבורם מפתח לדיאלוג משפחתי.
      ניתן להניח שהדיאלוג הזה התבצע דווקא עם הנכדים. רבים מהניצולים ששתקו אל מול ילדיהם בני הדור השני נפתחו אל בני הדור השלישי. וייתכן מאוד שההתמזגות הזאת עם הניצולים, שהרתיעה כל כך את בני הדור השני, דווקא קסמה לנכדים.
      ההיקסמות הזאת, הרצון הזה להתמזגות מצד בני הדור השלישי, הופיע לא מעט פעמים בטקסי יום השואה האלטרנטיביים שערכתי. הגילויים הקיצוניים ביותר של הרצון הזה התקיימו אצל שי
      נהון, צעיר שקיעקע בזרועו את מספר המחנה של סבו, ואצל
      השחקן שי קדימי, שהעלה במהלך הטקס קטע מתוך ההצגה שלו, "מניה", שבה הוא מתמזג (אין ביטוי מדויק מזה, מה שקרה על הבמה היה מעבר לתצוגת משחק!) עם מניה, ניצולת שואה שהכיר ואת סיפורה הוא מביא לבמה, ולמעשה הופך להיות היא עצמה.
      דוגמה נוספת לתשוקת ההתמזגות עם הניצולים, שזלגה גם מעבר למי שהיה לו קשר משפחתי לחוויה, אפשר לראות בספר "פרא אציל" של דודו בוסי, שבו אביו הצייר של גיבור הספר עוטה על עצמו כתונת אסירים וטלאי צהוב ומצייר באובססיביות את אימי המחנות.
      לצד ניסיונות ההתמזגות האלה, אפשר לראות אצל היוצרים בני הדור השלישי גם מתיחת גבולות, הומור שחור (ההצגה "חמישה קילו סוכר" של המחזאי גור קורן, המספר מחדש ובאופן קומי את סיפור השואה של סבו), שינוי נקודת המבט (הספר "הכלב היהודי" של אשר קרביץ, המספר את קורותיו של כלב העובר את מוראות השואה) וניסיונות נועזים נוספים.
      ההיקסמות, הרצון להתמזגות, המרווח האירוני, קשורים גם לתופעות נרחבות יותר של בחינת העבר, של תביעת בעלות עליו וחירות ממנו אצל בני הדור הזה בחברה הישראלית.
      אנו נמצאים בנקודה ייחודית על ציר הזמן. הורינו, בני הדור השני, שימשו חיץ בינינו ובין הוריהם, ספגו עבורנו את הדף הטראומה שלהם ואיפשרו לנו לייצר מול הניצולים והשורדים שיח מפוכח המבוסס על סקרנות, אהבה ומידה של אירוניה. מחד גיסא, הזמן שחלף יצר ריחוק היסטורי, ומאידך גיסא, ניצולי השואה עדיין חיים ומהלכים בינינו. על החוט הקושר בין העבר להווה יכול הדמיון לרקד באין מעצור. זהו חלון הזדמנויות צר בין מה שהיה למה שישנו, ובמסגרתו יכולה האומנות העוסקת בשואה למתוח את הגבולות עד כלות.
      ומה באשר לעתיד? בזמן הלא רחוק, לאחר מותה של הניצולה האחרונה? האם ייתפסו האומנים לחרדה מפני חילול של זכר שקודש בזמן? האם האומנות העוסקת בשואה תהיה זהירה יותר, דומה יותר לספרי העדות שמנסים לתעד, לשמר ולהקפיא את זכר השואה? האם תיכנע האומנות לתכתיבי הפוליטיקה, המבקשים להגביל את החירות האומנותית לעסוק בזכר השואה באופנים פרובוקטיביים לעתים, בעודם עושים אותה קרדום לחפור בו?

      4

      לא כולם מסוגלים להבין.
      "איך ייתכן," שואלת פונדה, "כי אחרי כובד הזמן שחלף, יצופו המראות?" (176)
      השואלת היא השחקנית ג'יין פונדה, בסיפור "נסיעה". תשובה אפשרית עונה לה עבדאללה, בסיפור "אישה מפאיום": "אתם היהודים," הוא אומר, "רגישים מאוד. אפילו עבר זמן רב." (191)
      מאז ש"כובע זכוכית" ראה אור עבר זמן רב אף יותר, ולמרות זאת נראה שהשואה רק הולכת וכובשת מקום גדול יותר בציבוריות הישראלית. הסופר והתסריטאי עוזי וייל אמר באחד הטקסים ש"מאז השואה הזמן הולך אחורה", וגם הוא קשר זאת לתהליך מסתורי, מעין אלכימיית זיכרון מהופכת בכל הקשור לשואה.
      ייתכן שהסוד טמון בזיזים.
      הזיזים הם קרסי הזיכרון. קרסי הסיפור הנעוץ בבשר. נאוה משתמשת במושג הזה ב"כובע זכוכית", כאשר האב כולא את בתו כדי למנוע ממנה לצאת לטיול השנתי, וכשהוא מגיח אל חדרה מותש ועייף, הוא אומר, 'אני נוגע במתג בראשי, ושב אל חיי הקודמים. אחותי מרדימה תינוקה טרם גזֵרה, משעשעת אותו על ברכיה.' (95), ואז הוא לוקח אותה אל החדר האחורי האפל, אל מול תמונות אהוביו המתים, מטפס על כותלי הזיכרון שלו, ולא מוצא בהם זיזים. אין לו במה להיאחז.
      המונח הזה חוזר גם ב"צחוק של עכברוש", אותה יצירה חלוצית, ששילבה בין סיפור אגדה (שילוב שנאוה שבה ומשתמשת בו גם בספר "ראש עקום") שירת אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן, והביאה
      את סיפורה של ילדה בת חמש שהוחבאה בזמן המלחמה בבור
      באדמה, כשחברהּ היחיד הוא עכברוש. דרך הספר ניסתה נאוה לפענח כיצד ישרוד זיכרון השואה בעתיד, וכיצד יהיה ניתן לספר את הסיפור כשכבר לא יהיה מי שיזכור אותו. הסיפור עצמו מבליח בניצולה, שמנסה לבלום אותו אך הוא "תוקע בה את זיזיו", וכשנכדתה מנסה לחלץ ממנה את קורותיה, היא שותקת, "עדיין מחלצת את הזיזים".
      הזיזים הם הזיכרון שאינו מרפה, הזיכרון החמקמק שעובר מדור לדור, מוחשי וערטילאי כאחד, הוא אמנם נעוץ עמוק, אבל אם תנסה לאחוז בו — תיפול.

      5

      לפני כמה שנים שמעתי הרצאה שעסקה בהבדלים בין לחימה גברית ללחימה נשית בתקופת השואה.
      המרצה הביאה כדוגמה את מעילי הפרווה המפוארים שאסירי המחנות באושוויץ, שעבדו בצריף המיונים שנקרא "קנדה", נאלצו לנקות ולהבריש לפני שיישלחו לגרמניה, לשימושן של נשות הקצינים. כדי לחבל במעיל, היו אסירים שפרמו את התפרים הפנימיים, כך שלאחר לבישה אחת או שתיים — המעיל נקרע. לעומתם, מספרות העדויות, היו אסירות שניקו והברישו את המעיל בתשומת לב רבה, אבל באחד הכיסים טמנו פתק שבו נכתב: "דעי לך שמעיל זה היה שייך לאישה יהודייה, שלקחו ממנה את כל מה שלבשה ורצחו אותה באכזריות".
      אני נזכרת בסיפור הזה כשאני חושבת על יצירותיה של נאוה. הן מהסוג שטומן לנו תמונות בכיסים. טביעת היד הנשית שלה נוכחת מאוד. ברוב סיפוריה הגיבורות הן נשים שעוסקות בשאלות של זהות, התבגרות, מיניות ואימהות. ב"רעב" נעמי מביטה באמה המרעיבה את עצמה וגוועת מול עיניה לאחר שאגרה מזון בסתר במשך שנים. עברהּ של אמה סגור ונעול בפניה, חוץ מזיכרון אחד מימי המחנה על שכנותיה של אמה בבלוק, אליס ובתה בת השש־עשרה, אשר "...מפשפשות זו בפנכתה של זו, אם שפר המזל הבוגדני, ואם נפלה בחלקה קליפת התפוח הכהה. והאם ובתה אינן חולקות זו עם זו, אלא הבת בודקת בעיניים קשות אם זכתה אמה מן ההפקר. לבת אפשר עוד לסלוח, אבל האם נתהפכה לאלמנה השחורה, מקנאה בפרי הרחם". (229)
      ב"צחוק של עכברוש" הזיכרון מועבר מדור לדור על ידי נשים בלבד. במאמר המוזכר לעיל הודתה נאוה שלא חשבה על כך מלכתחילה, אבל גם הסיפור שלה עבר מדור לדור על ידי נשים: אמה מימי, שהעבירה את הסיפור לנאוה, שהעבירה אותו לבתה אילאיל, וברומן עצמו הנכדה מעבירה את הסיפור למורתה, ובעקבותיה ליוצרת אלמונית שהופכת את הזיכרון למיתוס החי בסדרת שירים אפלים. השירים הם במתכונת של שירי ילדים מעוותים, ואולי יש לומר שירי ילדוֹת:
      פעם היתה לי בובה עם צמות
      שידעה לסגור עיניים
      חתכו לה את הצמות
      עקרו לה את העיניים
      ועכשיו הבובה קירחת ועיוורת,
      הלכה לחפש לה ילדה אחרת.
      התמונות שנאוה טומנת בכל הכיסים ימשיכו לטרוד את מנוחתנו, אם נרצה בכך ואם לאו. אני מאמינה שזה בדיוק מה שהיא התכוונה לעשות.

      שהרה בלאו (נמרוד סונדרס)
      שהרה בלאו (צילום: נמרוד סונדרס)

      6

      לפני שנתיים הנחיתי אירוע גדול לכבוד ספר השירים שלה, "מזמור לתנ"ך".
      נאוה היתה מעורבת מאוד, כרגיל. היא עברה איתי על רשימת הדוברים והדמויות התנ"כיות, בחרה את השירים שיוקראו מתוך הספר — שירים שבהם נתנה פרשנות מיוחדת לסיפורי התנ"ך. אצל נאוה עשיו הולך לטיפול זוגי, ושתי היא אישה מוכה, ושלמה המלך מחפש אהבת אמת.
      יכולתי ממש למשש את הלהט שבו דיברה על הדמויות, אבל זה לא היה חדש. לנאוה היתה תשוקה לכל דבר שנגעה בו, אבל כששוחחנו עליהן, חשתי שהיא לא רק כותבת אותן, מסנגרת עליהן או מפרשת אותן. היא התמזגה בהן, הפכה להיות הן. את ההוכחה מצאתי בשיר הזה מתוך הספר: "אני רוצה להיכנס לספר התנ"ך / לקרוא כל פסוק ישר במהופך... כי דוד הנואף — זה אני / כך לילית ההוללת / והגר המנושלת / מיכל המתוסכלת... וקהלת ספקן / כולם זה אני — שלי הדיוקן".
      במהלך הספר נאוה הופכת להיות הדמויות עצמן. אבל עֶקרון ההתמזגות הזה לא זר לה, היא הרי מכירה אותו היטב, היא זו שהצביעה עליו ב"כובע זכוכית", שבו זיכרונות ההורים הותכו בילדיהם, עד שהפכו למקשה אחת.
      עקרון ההתכה וההתמזגות הזה הופיע גם ביצירה נוספת שלה, "ילדת הפעמון". זהו מחזה שכתבה בהשראת אגדה סינית עתיקה, שבה קיסר סיני מצווה על חרש הפעמונים שלו להכין עבורו פעמון מיוחד. אך מתברר שהכנת הפעמון תושלם רק אם בזמן התכתו יימסך בו דמה של נערה צעירה. בתו המסורה של חרש הפעמונים קופצת אל היורה הרותחת והופכת להיות חלק מהפעמון שמציל את חיי אביה.
      אני יכולה להבין מה משך את נאוה באגדה העתיקה הזאת — שוב הפיתוי להתמזג ולהפוך למה שיציל את ההורה. אבל נאוה, כמו נאוה, לא היתה מסוגלת להשאיר את זה ככה. היא היתה חייבת לתקן, לעצור את הבת לפני שתקפוץ אל מותה. וזה מה שעשתה.
      במחזה היפה שלה הציעה סוף מנחם, כזה שבו אין צורך להתיך בנות אל אבותיהן.
      אני מאמינה שעמוק בלבה ידעה נאוה שלפעמים אין בררה, לפעמים את חייבת לקפוץ פנימה, היישר אל היורה הרותחת, להתיך את עצמך אל התופת, להתמזג איתה ולשאת אותה הלאה.

      7

      אני כותבת את המילים הללו שנים ספורות לאחר שפרשתי מעבודתי במכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ והפסקתי לערוך את טקסי השואה האלטרנטיביים שיזמתי. קיבלתי החלטה מודעת ושקולה להפחית את מינון השואה בחיי, וכך עשיתי. את מבינה, נאוה? לא יכולתי עוד. שנים של עיסוק בשואה גובות ממך מחיר, התודעה שלך נצבעת בצבעי אפר, אושוויץ הוא אורח קבע בחלומות שלך, לפעמים קשה לך לנשום.
      אז בחרתי להרפות. ככה, בבת אחת.
      אבל את, נאוה, לא הרפית. לא הרפית אף פעם, לא התעייפת, לא הותשת, לא ויתרת.
      המשכת כל חייך, לראשך כובע הזכוכית, בידך העט הכותב. את היית הפה והלב של דור שלם.
      דור שמסיר עכשיו את כובע הזכוכית מראשו ומרכין אותו בהכרת טובה.

      שהרה בלאו
      מרס 2019