חברי "הפרויקט של רביבו" כותבים לאבא: "אמרת שתחזור תוך ימים. עברו 37 שנים"

לרגל יום הזיכרון, כותבים ניר ורביב בן מנחם, מייסדי וחברי ההרכב המצליח "הפרויקט של רביבו", מכתב מרגש לאביהם שנפל במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982: על רגע הבשורה שלא מרפה, על ההתבגרות שקרתה בן לילה ואת אהבת המוזיקה שירשו ממנו

ניר ורביב בן מנחם
07/05/2019
צדוק בן מנחם. צילום ביתי

אבא שלנו, אבא אהוב. אתה יושב לך שם למעלה, מתבונן בגאווה עלינו, הילדים שכה אהבת, משמחים ומלאי שמחת חיים. אבל זה בא מתוך עצבות עמוקה מאוד.

היינו רוצים לחזור אחורה בזמן, אל "נקודת השבר" בחיינו. יוני 1982, אנחנו - רביב וניר - היינו בני 8 ו-9, גד-חי היה בן 3 ורעותי בת חצי שנה. זה היה בערב שישי, חזרנו מבית הכנסת וישבנו ליד שולחן השבת. ריחות התבשילים של אמא בישמו את חלל הבית, ואתה, אבא, היית איתנו באותה שבת, משהו שלא קרה אז הרבה כי היית בצבא קבע. קידוש על היין וברכת המוציא. אוכלים, צחוקים. הכל מושלם.

ואז הטלפון צלצל. מלחמת לבנון התחילה. "אמא, איפה אבא?", שאלנו. יצאת מן החדר, לבוש במדי צבא ועם הקיטבג ביד. אבל למה עכשיו? מה בוער? עוד לא סיימנו לאכול, לא שרנו את שירי השבת יחד, לא שיחקנו את "מה במשבצת". ואז אמרת לנו: "אני חייב ללכת אהובים. כמה ימים ואחזור". נישקת אותנו ואת אמא, והלכת. הבנו תמיד שהצבא הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלך, ומן הסתם גם מהחיים שלנו. מסירותך לצבא והנאמנות למדינה תמיד עמדו בראש.

אבא, אמרת שתחזור תוך כמה ימים. עברו 37 שנים.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה
ניר, רביב ושאר בני המשפחה עם אביהם צדוק בן מנחם ז"ל(צילום: יח"צ)

זה היה בוקר בהיר. התארגנו לבית הספר, אמא ראתה מהחלון רכב צבאי שיוצאים ממנו כמה קצינים ופרמדיק. חלום בלהות עבור כל אישה בזמן מלחמה. אמא התיישבה ליד השולחן בסלון ובדיוק כשנשמעה הדפיקה בדלת, זעקת יגון פילחה את האוויר. מיד הבנו שמשהו נורא קרה. "אמא, אמא, מה קרה?", שאלנו. "אין אבא. אבא הלך. אבא לא יחזור", השיבה לנו בבכי קורע-לב. כמה צעיר היית בלכתך, אבא. בן 33 בלבד.

מסך שחור כיסה את פנינו בן רגע. התרוצצנו בבית, בכינו את נשמתנו, לרגע איבדנו את זה. לא הבנו מה קורה פה. אחד שם כרית על הראש במיטה ואחד יושב על הרצפה ובוכה. הנפש שלנו הלכה לאיבוד. תקופה לא קלה הייתה לפנינו, הבור עמוק מדי, חדוות החיים התערערה.

בן יום התבגרנו. לקחנו על עצמנו את תפקיד האבא, הרגשנו שאנו חייבים להיות חזקים בשביל אמא, בשביל האחים הקטנים שלנו, בשביל עצמנו. המשפחה הקרובה שלנו תמכה ועזרה, משרד הביטחון לא עזב אותנו לרגע, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קייטנות תמיכה. הכל עברנו. כל מה שיכלו לעשות בשבילנו - עשו.

צדוק בן מנחם ז"ל ורעייתו ציונה ביום חתונתם(צילום: יח"צ)

אבא שלנו, אבא אהוב. תהיה גאה בנו. הקמנו משפחות לתפארת. אמא ציונה שלנו, בעוז רוחה ובנפש אצילה וענפה, בנתה לך שושלת נפלאה. ידעת מצוין במי להתאהב.

חשבנו שעם השנים יהיה לנו יותר קל עם הכאב, אבל לא. כשהגענו אנו לגיל 33, גיל פטירתך, והטרגדיה היכתה שוב בנפש. כשנולדו לנו הילדים, זה היכה שוב. השנה, ילדינו - נכדיך, דניאל ובר, שלא זכית לראות, התגייסו לצה"ל, הצבא שכה אהבת. הדמעות חונקות.

את האהבה שלך למוזיקה, אהבת האדם ושמחת החיים שכה אפיינו אותך, העברת לנו כמורשת וכך אנו עושים. הלהקה שהקמנו היא בעבורנו הירושה שלך - לשמח כל לב אדם, בארץ ומחוצה לה. לעשות טוב לכולם ולהשריש אופטימיות ותקווה. טוב שיבינו שהפרויקט של רביבו בא משורש איתן וחזק. השמחה שלנו אמנם באה מעצבות, אבל לימדת אותנו, שתמיד צריך להרים את הראש ולהסתכל קדימה, לשמור ולשמר את הקיים. וגם כשקשה, תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. כוח אהבת האדם והחיוך על פני רבבות האנשים מולנו הוא ההתמודדות מול כאב שאינו עוזב ולבטח לא יישכח.

נזכור ונאהב אותך לעולם, אבא שלנו, אבא אהוב.

אבא יום הזיכרון הפרויקט של רביבו ניר רביב בן מנחם. יח"צ,
צדוק בן מנחם ז"ל(צילום: יח"צ)
הפרויקט של רביבו(צילום: משה נחומוביץ')
  • הפרויקט של רביבו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully