רומנטיקקה

הבעיה של המותחן "הורג אותי ברכות" היא שהוא פשוט לא גרוע מספיק בשביל להיות טוב. בהמון קטעים הוא מתקרב, אבל עוצר על גבול הגריעות הנפוצה ולא מתקדם אל הגריעות המוחלטת. יש לו את כל מה שצריך בשביל להיות ממש מצחיק, אבל איכשהו זה מתפספס.

התר גרהאם היא מעין עובדת היי-טק שחייה המסודרים מובילים אותה היישר לדירתו של ג'וזף פיינס המסתורי. הוא מטפס הרים מפורסם שעולמו כה צר, עד שהוא מביא את נעלי הטיפוס והחבלים למיטה, והיא מצידה מיד מתחתנת איתו. טיק-טק היא מתחילה לחשוד שהוא סייקו קילר ויוצאת למשימות מחקר הכוללות התחזות לעיתונאית (ענידת משקפיים) וריצה בחלוק סאטן ברחובות לונדון.

מי שבא לסרט לראות את הציצים של התר גרהאם לא יבקש את הכסף חזרה. הסחורה, מבחינה זו, סופקה. מי שבא לראות יותר, שהרי לפני הצפייה נראה שמדובר בסרט על גבול הפורנו ההוליוודי, אולי יבקש קולה במזנון כפיצוי. סצינות המין די משעממות. ג'וזף פיינס לא ממש משקיע, ומהתר גרהאם כבר ראינו הרבה יותר ב"לילות בוגי", ואז היא גם היתה על סקטים.

הסרט מגלה ארס פואטיות יוצאת דופן לז'אנר. באחת הסצינות מסבירה גרהאם לבוס שלה שלנשים אי אפשר לשווק מוצרים דרך משחקים. הן אוהבות סיפור. גברים אוהבים לראות את האביר והדרקון נלחמים. הנשים רוצות לדעת איך הדרקון והאביר הגיעו לשם מלכתחילה. כך חושף עצמו "הורג אותי ברכות" כניסוי בפורנו לנשים. אחוז המין לעומת העלילה הוא יחסית נמוך, יש נסיונות ליצור אווירה רומנטית - נרות, בקתה ביער, דברים כאלה, ואין שום דבר הארדקור. אז למי שתהתה - האבירה והדרקון נפגשו במעבר חצייה.