עולה לה, עולה לה: שמחה חושבת שהיא ג'ף בזוס של הפיליפינים

שמתי לב שצופי הישרדות נחלקים לשניים - אלה שאוהבים את ליהיא ונעמה, ואלה שממש לא, כי הם מעדיפים "שחקני נשמה", שזה בעברית קלישאות ריגשי אנושיות, כאלה שמדברים הרבה על נאמנות, "אמת פנימית", "עקרונות", ובוכים בכל הזדמנות כדי להוכיח שהם אנשים טובים. יש משהו מאד פתאטי באנשים שמנסים בכל כוחם להדחיק את מי שהם לטובת הפרסונה שהם רוצים להפגין, בלי להבין שמי שהם, על פגמיהם, זה בדיוק מה שכובש על מסך הטלויזיה. אף אחד לא רוצה לראות דמויות פיקטיביות בריאליטי. אנחנו רואים את השיט הזה כי אנחנו מציצנים בליבנו, ומה שמעניין אותנו, במיוחד בעונת VIP, זו האמת. וגם, מה הטעם להכחיש את הסיבה שבגללה החלטת לגרום לעצמך סבל נוראי על אי בפיליפינים? מה יעזור לדבר ללא הפסקה על כמה אתה כזה, וכזה, ואחר, ולזרוק לחלל האוויר משפטים מספרי עזרה עצמית? כאילו, כולם יודעים שזה מהלך יח"צ לשיפור הקריירה, וזה בסדר גמור מבחינתנו, רק תפסיקו להכחיש את זה ולדבר על העקרונות העילאיים שלכם. איזה עקרונות יש לכם? עקרון הבאת עוקבים באינסטגרם? די, נו, מספיק עם הקשקושים. וזה מה שאני אוהבת בנעמה קסרי וליהיא גרינר. חלקכם אולי חושבים שהן קרות ואסטרטגיות מדי, אבל האמת היא שהן פשוט היחידות שלא מנסות להסתיר את זה. הן לא מתייפיפות, לא מספרות סיפורים, במקום לברוא את עצמן מול המצלמה הן מתעסקות בניסיון להישאר על האי כמה שיותר זמן, ואולי גם להביא את המיליון - מה שאולי משאיר להן אנרגיה להיות שחקניות ממש טובות של התוכנית שבאו להשתתף בה.

הכי רע בפרק היה לראות את הקיצוניות הלא קשורה לכלום שיצאה מלונא. אז נכון, חבר שלה הודח. היא כעסה. אבל כמויות השנאה שיצאו ממנה היו מוגזמות לגמרי והיא התנהגה כמו ילדה בריונית בחצר של בית הספר. עד לפני שני פרקים חיבבתי אותה, אבל האטרקטיביות שלה נפגמה, וההתנהגות שלה הפרק הוכיחה את מה שכבר אמרו עליה בעבר - היא חיילת. לא סתם חיילת, אלא חיילת מורעלת וקיצונית, שכנראה אין לה מספיק משל עצמה, אחרת המשימה הבאה שלה הייתה לבנות את עצמה לבד, במקום לנקום את הדחתו של הבוס ג'וזי. עם ג'וזי קרה לי בדיוק ההיפך. פתאום הוא פחות עצבן אותי, ולא, לא בגלל שהוא בכה. העדפתי אותו כשהוא רצה לבכות אבל התאפק - כשהוא באמת נעלב, באמת התייאש. כשיצאה ממנו האמת, יכולתי להסתכל עליו ולהגיד שאני מבינה קצת על מה כולם דיברו כשאמרו שהוא היה כזה חמוד ב"מרוץ למיליון". לא צפיתי, ולא יצא לי לחוות אותו לפני שההצלחה עלתה לו למוח, אבל בהישרדות הוא היה מדי מרוצה מעצמו, מלא באוויר חם והצגות - עד הפרק הזה.

אז תכל'ס, קצת חבל לי שג'וזי הודח. אסטרטג בשקל ככל שיהיה, לפחות הוא ייצר עניין. בינינו, ג'וזי היה זכר האלפא בצמד הזה - הוא זה שהוביל את הדינמיקה וגם את המהלכים האסטרטגיים שלהם, ומבין שניהם הייתי מעדיפה ששקד ילך. אין לי מושג מי יהיה שקד כשהוא כבר בתפקיד הזנב המהנהן של ג'וזי, אבל חייבים לציין שאם החברות העמוקה הזאת היתה כה משמעותית, היינו אמורים לראות את שקד לפחות מתלבט אם לשמוט את הדלי המחורבן במשימה, ובנוסף, לא ראינו ממנו דמעה אחת לרפואה במעמד ההדחה המרגש. מוזר. דווקא מזמר מזרחי מסלסל הייתי מצפה לפחות לאיזו קריעת חולצה. העצב שלו התפוגג די מהר אחרי ההדחה, ובפרומו אנחנו אפילו רואים אותו מנסה להרגיע את לונא - דווקא הוא אחד הפחות להוטים לנקום את הדחתו של האח היקר שלו, חבר האמת (מקיאה קצת בפה). לי נראה שהוא דווקא מרגיש מעין הקלה על כך שהשתחרר מלפיתת צבתותיו של החצי היותר כריזמטי שלו. אולי סתם העיבוד הצרפוקאי של ג'וזי לארתה פרנקלין איים על הזמיר מראש העין, מי יודע.

אחרי ששקע לי הלא ייאמן, וקלטתי שאסף אשתר הגיע איכשהו לאיחוד, אני חייבת לדבר רגע על שמחה: שמחה, יא ראבי, יא באבי - מה נשמע? עלה לך, מה זה עלה לך. סטרס, חוסר שינה, אולי געגועים להשקות, אבל ללא ספק אמנזיה תקפה אותה. היא שכחה שהגיעה עד הלום לא בזכות עצמה אלא בזכות ג'ובאני ועוד כל מיני אנשים שסחבו אותה, ליטרלי, על הגב שלהם. זה פשוט פרח מזיכרונה, והיא מתנהגת כאילו היא מינימום ג'ף בזוס של הפיליפינים. הרי עד לפני שניה וחצי לא הייתה נתמכת ממנה על האי - בתולדות הישרדות הבינלאומית לא נראתה מעולם מישהי שהיה צריך לעזור לה לנעול נעליים. ממש לא ברור לי איך היא שכנעה את עצמה שהיא בלתי פגיעה והכתירה את עצמה למלכת האי. משום מה היא בטוחה שהיא הכוח המניע מאחורי כל אסטרטגיה, שרק בגללה ובגלל העלבון שלה כולם הצביעו ליהיא בהדחה האחרונה, ובכל פעם כשהיא מול מצלמה היא מבטיחה שלא תסלח, לא תשכח, לא תסמוך, תנטור ותנקום. היא כל הזמן מאיימת, וגם מפגינה את הסימפטום המובהק ביותר של ריב ערסים על הכביש - התייחסות לעצמך בגוף שלישי. ואם כבר בכביש עסקינן, אז בשיעורי נהיגה קוראים לזה ביטחון עצמי מופרז, ושמחה כנראה שוכחת שאנשים נכשלים על זה בטסטים, ומודחים על זה בהישרדות. לגמרי הספיק לי ממנה ומהעיסוק הצדקני שלה בעצמה. חלושה ומתבכיינת או זקופה ורוטנת, תמיד הכל קשור אליה - היא הכי חשובה, היא הכי רגישה, היא הכי נעלבה, והיא והיא והיא. איףףףף, מתישה.

ודבר אחרון שלא הבנתי - מר עולם הלך הביתה בגלל שלשול? אמיתי?

"בא לי לשבור כל הפאזלים האלה, לתת על הראש של גיא זוארץ" - ג'ובאני, מתבאס שאין לו קשר עין-יד

"את שמחה לא מנצחים יותר מפעם אחת!" - שמחה, בהתקף אמנזיה

"מה היא כבר אמרה??? שהיא שמנה?? ביג דיל. בואי, את שמנה, שמחה" - נעמה קסרי, שפויה עד הסוף

"אנחנו נלחמים על החיים שלנו" - שקד. או ג'וזי. וואט אבר

"אני אוהב אותך. שמור על אבא, שמור על לונא" - ג'וזי ,בקול רועד, לצלילי מוזיקת מעליות. הקרב על וינטרפל, מאחורייך

"מדברים עלייך משמע אתה הולך הביתה" - נעמה קסרי, מנסיון