בתחילת השנה האזרחית עלה כאן לאקרנים "הולמס & ווטסון" והתגלה כאחד הסרטים התמוהים של השנים האחרונות. צפינו בו בפה פעור, תהינו איך בכלל הוא יצא לפועל, ואמרנו לעצמנו כי בטח יעבור עוד זמן רב עד שמאכל פיגולים בשיעור הקומה שלו שוב יפקוד את האקרנים.
ובכן, החיים מלאים הפתעות, כך שנדרשנו לחכות בסך הכל ארבעה חודשים, ושוב עלתה על המסכים תאונת רכבת קולנועית. הפעם, מדובר ב"נוכלות עם סגנון" - גלגול נוסף של קומדיית עוקץ, שהגרסה הראשונה שלה הופקה בשנות השישים, עם מרלון ברנדו ודייוויד ניבן, והשנייה בשלהי האייטיז, עם סטיב מרטין ומייקל קיין.
העלילה דומה, ועוסקת במעשי רמאות בריביירה הצרפתית, אלא שהפעם לא עומדים במרכזה נוכלים, אלא נוכלות - בגילומן של אן האת'וויי ורבל ווילסון. כלומר, מדובר בהמחשה נוספת לאחד הטרנדים הלוהטים בהוליווד כרגע: הסוואה של אופורטוניזם מסחרי כפמיניזם אקטיביסטי, במסגרתה לוקחים להיטי עבר ועושים להם היפוך מגדרי, בו נשארת האדרת אבל האדון מתחלף בגברת.
הרבה מחשבה עמוקה אין פה, הרבה ייצוג מבזה דווקא כן, ו"נוכלות עם סגנון" מקפיד לכל אורכו לתאר נשים כשק של נחשים, ואף להדגיש כי זה עניין שחוצה דורות, גזרות ומדינות. לא פלא שהמבקרת הבריטית המשובחת אלה קמפ כינתה את הסרט "עלבון לפמיניזם", ורחלי רוטנר סיכמה זאת יפה בפייסבוק - "אין לי כוח לקומדיות על שתי נשים אחת יפה אחת מוזרה שעושות דברים משוגעים שבדרך כלל גברים עושים".
כך או כך, אין טעם להתעמק יתר על המידה בכשלים האידיאולוגיים של הסרט, כיוון שמדובר בתוצר עלוב וזניח. כבר מן הרגע הראשון ניכר שאין בו שום קצב או תזמון, דופי חמור כשמדובר בקומדיה, ולאחר מכן מתגלה גם שהתסריט שלו מבוסס על מהלכים נטולי היגיון פנימי ובדיחות קרש. אן האת'וויי היא שחקנית שנויה במחלוקת, אבל הפעם אין ויכוח: זהו תפקידה הגרוע ביותר, עם מבטא מגוחך. רק רבל ווילסון ואלף פרצופיה מצליחים פה שם להמתיק את שמן הקיק, אך גם היא לא הופכת את התוצאה לפחות מביכה. האולם בו ישבתי לא היה ריק, ובכל זאת לא נשמע בו ולו פרץ צחוק אחד במהלך ההקרנה.
את "נוכלות עם סגנון" ביים כריס אדיסון, קומיקאי וולשי שבעבר עמד מאחורי המצלמה בכמה מן הפרקים של "Veep". זה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו כבמאי, וניכר כאן חוסר הניסיון שלו, ואולי גם חוסר הכישרון. לא רק שהסיטואציות איומות מלכתחילה, אלא שהוא מותח אותן עד קצה גבול הסיבולת של הצופים. ברגע שיא, למשל, אנו צופים בהאת'וויי מאלצת את ווילסון לאכול צ'יפס שהיה באסלה, וההברקה הקומית הזו מתפרשת על פני דקות ארוכות, שנדמות כמו נצח.
יותר מכל, נראה "נוכלות עם סגנון" כמו קומדיית אייטיז הזויה וקיקיונית, למשל "צ'רלי צ'אן וקללת מלכת הדרקון" עם פיטר יוסטינוב, שצצה לה מתוך קלטת VHS מאובקת או בשידור טלוויזיוני חוזר בשעות המאוחרות של הלילה. שתי כוכבותיו היו שמחות למחוק אותו מן הרקורד שלהן, או לפחות לקוות שמישהו יצליח להתעלות עליו עד חלוקת פרסי הראזי, אבל השאלה האמיתית היא אם תעשיית הקולנוע תלמד ממנו את הלקח, או שמא בשנים הבאות ניאלץ לסבול גם מול "דגה ושמה ונדה" ו"הפנתרה הוורודה".
על הנייר, "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" עלול היה להתגלות כמועמד ראוי להתחרות על הראזי מול "נוכלות עם סגנון". לאור הניסיון שלנו עם "אימוג'י: הסרט", או עם שלל עיבודים קולנועיים למשחקי וידיאו, קל להבין מדוע חששנו שהוא יתגלה כלא יותר מאשר תוכן שיווקי מקושקש. החשש מתפוגג כבר בשלב מוקדם של הצפייה, אך בסופו של דבר הלהיט העתידי בכל זאת משאיר טעם של החמצה.
הסרט משלב בין אנימציה ממוחשבת לשחקנים בשר ודם, וכדי להעביר את מפלצות הכיס היפניות למסך הגדול, משתמש במסגרת עלילתית נדושה למדי: מותחן בלשי, המתרחש במציאות חלופית, בה בני אדם ויצורים בדיוניים חיים יחד באותה עיר. משהו שראינו כבר ב"חקירה בעיר זרה", "זוטרופוליס" ו"בובה של רצח", למשל, ותמיד מאפשר ליצור משלים אקטואליים ולהעביר מסרים בזכות חשיבותו של הדו-קיום.
הפעם, הגיבור הוא צעיר מהוסס למדי, וכמו ב"ספיידרמן: ממד העכביש" וכרוח הימים, גם כאן יש דגש על היותו בן ליחסים בין גזעיים: אבא לבן, אמא שחורה. כך או כך, לאחר שהאב נעלם באופן מסתורי, הבן יוצא בעקבותיו להבין מה קרה, וכך מגלה מזימה לכאורה להפר את ההרמוניה בין בני האדם לפוקימונים.
מי שמסייע לו במשימה הוא כמובן לא אחר מאשר הפוקימון הצהבהב פיקאצ'ו, ואף שבני אדם לא אמורים להבין את שפתם של היצורים הללו, הגיבור מצליח איכשהו לעשות זאת, וכך מגלה כי חברו החדש מדבר בקולו של ריאן ריינולדס. בדרכם לפתרון התעלומה, יפגשו השניים שלל דמויות מהסוג שאנו רגילים לפגוש בסרטים שכאלה: מפקד משטרה המציע להם בעדינות לרדת מהתיק; עיתונאית צעירה, לוהטת ורבת תושייה סטייל אפריל אוניל, אותה מגלמת קתרין ניוטון הפורצת, שכבר הופיעה ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" וב"ליידי בירד", בין השאר; וגם מיליארדר מסתורי, עם מבטא בריטי כמובן, אותו משחק ביל נייהי המהימן תמיד.
מרעננים קצת יותר הם שלל הפוקימונים השונים והמשונים המככבים בסרט. חלקם מתוקים עד מאוד, חלקם בכלל לא, אבל כולם קורמים כאן עור וגידים בצורה מרשימה ומרהיבה. למרות קהל היעד השבוי, "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" לא מתקמצן ואינו חוסך במשאבים ובאפקטים, או בהשקעה האנושית בהם.
אין משהו רע להגיד על הסרט, מלבד אולי האמירה הסובייקטיבית כי הבקיאים בחומר יבינו אותו יותר, ומי שלא עשו דוקטורט בפוקימונולוגיה עלולים ליהנות קצת פחות. הוא בסך הכל חביב למדי, ולרגע לא מתרשל, משעמם או מעליב את התבונה. העיצוב מרשים, השחקנים סימפטיים והתסריט בסדר גמור. רוב לטרמן, שביים בעבר את "מפלצות נגד חייזרים" ואת "צמרמורת", מוכיח כאן שוב שהוא מיומן ביצירת סרטים חמודים.
מנגד, גם אין משהו חיובי במיוחד לומר על "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו", שלא ממש מצטיין באף גזרה. למרות שהפוטנציאל לכך קיים בו, הוא לא מצחיק, לא הזוי, לא בוגר, לא סוחף ולא מפתיע. מדובר בתוצר שלקח קווי עלילה ודמויות משלל סרטים קודמים, חיבר אותם יחדיו והלביש עליהם את הפוקימונים, בצורה יעילה אך לא מבריקה. בקיצור: היה יכול להיות טוב יותר. מצד אחר, כפי שהוכיח "נוכלות עם סגנון", זה גם היה יכול להיות גרוע בהרבה.
