כמה ימים אחרי שהאירוויזיון ייגמר ותל אביב ודאי תהיה בהנגאובר, ייפתח בעיר פסטיבל דוקאביב, אירוע הדגל השנתי של התעשייה התיעודית בישראל. כמדי שנה, גם הפעם הוא יציג תפריט עשיר של סרטי דוקו מוזיקליים - אף אחד מהם לא עוסק בתחרות הזמר האירופאית, ובכל זאת לא חסר מה לראות.
בין הלהיטים: "חסד מופלא", תיעוד הופעה של אריתה פרנקלין שהיה גנוז עד עכשיו ויצא לאור רק אחרי 46 שנה, ומצפייה בו בפסטיבל ברלין אפשר להעיד כי מדובר בחוויה רוחנית של ממש; "מחר כבר עבר" של בועז גולדברג, העוסק בסיפורו של גבי אבודרהם/צ'רלי מגירה - אחד הסיפורים המרתקים והמיוחדים בתולדות המוזיקה הישראלית; ו"סוויד: רוצים את הכל", שכמשתמע משמו עוקב אחר קורותיה של הלהקה הבריטית, והוא לכל הפחות חובה למעריציה ולמעריצותיה - לא חסרים כאלה גם בארץ, כפי שתעיד העובדה כי הופיעה כאן כבר חמש פעמים.
הסרט מסתייע בראיונות עכשוויים ובשלל קטעי ארכיון נדירים כדי להציג את שלל התהפוכות שעברו על ההרכב, בראשן פירוקו ב-2003 ואיחודו מחדש בתחילת העשור הנוכחי. ביים אותו מייק כריסטי, שמלווה את סוויד מאז ראשית דרכם בשנות התשעים, כשהיה בעצמו קולנוען צעיר. בזמנו, הוא תיפקד כעוזרו של הבמאי המנוח דרק ג'רמן, שביים את סרט ההופעה של הלהקה ב-1993. חצי יובל לאחר מכן, אומר היוצר, המעגל נסגר והוא שב לעסוק בה, והפעם בצורה מקיפה מתמיד.
אז למה זה קרה רק עכשיו? היו לכך כמה סיבות, מסביר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות לקראת הקרנת "סוויד: רוצים את הכל" בדוקאביב. קודם כל, עניין אישי: הוא עצמו, לאחר שנים של עבודה דוקומנטרית בטלוויזיה בשלל תחומים, החל לעסוק גם בדוקו מוזיקלי, וכך עלה הרעיון שייצור סרט על הלהקה אותה הוא מכיר כל כך הרבה שנים.
סיבה נוספת היא עניין מקרי למדי: ברט אנדרסון עבר לגור ליד הבמאי, והשכנות הקלה על החיבור ביניהם. מהותי מכך, הסולן הוציא אוטוביוגרפיה, מה שהקל עליו להיחשף רגשית גם מול המצלמה, וגם שאר חברי הלהקה עבר תהליך דומה. "מעל כל זה, בשנה שעברה הם הוציאו את מה שהוא לדעתי האלבום הכי טוב שלהם מאז הראשון, כך שהם גם היו בשלב הנכון בקריירה לעמוד מול המצלמה. בקיצור, כל הכוכבים בשמים הסתדרו כדי שהסרט יקרה", מסכם כריסטי.
האתגר הגדול, אומר כריסטי, היה להציג במשך שעתיים בלבד סיפור שמתפרש על פני שלוש שעות. הפתרון שלו היה לבנות את הסרט על פי תמות, ולחלק אותו לחמישה פרקים: "זהות", "כוח", "אושר" "הרס עצמי" ו"השלמה".
כיאה לדוקו מוזיקלי, הפרק אודות ההרס העצמי מפואר במיוחד וכולל שלל וידויים של אנדרסון על חוויות מפוקפקות ומבהילות שהיו קשורות בסמים. כשאני שואל את הבמאי מה מנע מן הסולן להצטרף גם הוא למועדון ה-27 ולמות חלילה בשל מנת יתר, הוא עונה תשובה קצרה וכנה - "מזל. זה הכל. ברט בעצמו מודה בכך שהיה יכול למות. הוא מאוד פתוח לגבי זה".
לאורך כל הסרט, כולם מאוד פתוחים. בעיקר ברגע השיא שלו, שהוא מעין תרפיה קבוצתית בה חברי הלהקה מתעמתים עם אנדרסון על הדרך בה הוא פירק אותה. איך הצלחת להוביל אותם לאינטימיות כזו?
"במשך כל הצילומים, שאלתי שאלות קשות וקיבלתי תשובות כנות. הרגע שאתה מדבר עליו הוא באמת החזק מכולם, וכל המעורבים ידעו שלשם אני מכוון לאורך כל הדרך. זה היה בשעת בוקר מוקדמת. היינו בחדר, ופיניתי ממנו את כל מי שלא היה צריך להיות שם. סגרתי את הדלתות, המצלמות פעלו, התחלתי לתחקר אותם וקרה מה שקרה. באותו זמן לא הייתי במאי, אלא משהו בין תרפיסט לחוקר בעינויים. בנוכחותי, הם אמרו אחד לשני דברים שלא אמרו בחיים.
"במציאות, כל זה נמשך 23 דקות. בסרט, צמצמתי את השיחה לארבע דקות, אבל בלי מוזיקה, בלי עריכה וכמעט בלי שילוב של קטעי ארכיון. כל מה שיש זה את הדיאלוג ביניהם נטו".
אולי זו רק תחושה אישית, אבל יחסית לסרט על מוזיקה - אין בסרט הרבה מוזיקה. זה מעניין.
"זה מעניין, בעיקר כי אתה טועה. זו תחושה סובייקטיבית שלך. למעשה, בשני שליש מהסרט יש מוזיקה. 'Animal Nitrate' מתנגן בו במשך לא פחות משתי דקות וחצי, למשל. אני חושב שהסיבה לתחושה שלך היא שהסיפור של סוויד הוא רכבת הרים, והיא מוצגת כאן באופן דחוס ואינטנסיבי ביותר, אז קל לא לשים לב למוזיקה ברקע".
אתה זוכר את הפעם הראשונה בה הקשבת לסוויד, ואיך זה גרם לך להרגיש?
"גם אני אדבר בכנות: בפעם הראשונה ששמעתי את סוויד, ממש כשהאלבום הראשון שלהם יצא, לא אהבתי אותם. בזמן העבודה איתם, התחלתי להתאהב בהם, ואם בזמן אמת לא הבנתי מה הקטע, אז בדיעבד אני מבין. אני חושב שיש להם שני סוגים של שירים - שירי רוק ושירים תיאטרליים יותר, ואני במיעוט שמעדיף את הסוג השני".
במהלך הסרט, נאמר שברט אנדרסון הוא אחד התמלילנים הכי לא מוערכים דיו במוזיקה הבריטית. אתה חושב שאפשר להגיד את זה על סוויד בכלולתה? היא הרי לא מוערכת כמו בלר ואואזיס, למשל.
"אני מסכים, ההיסטוריה לא נחמדה איתם וחלק מהשליחות של הסרט מבחינתי זה לעסוק בכך. אני חושב שרק בשנים האחרונות, בעקבות האלבום החדש, סיבוב ההופעות והספר של ברט, אנשים התחילו לעשות הערכה מחודשת של הלהקה ולהבין עד כמה היא חשובה ומבריקה. לדעתי, עם השנים רק יעריכו אותם ויבינו את גדולתם עוד יותר".
"טעות היסטורית נוספת זה להגדיר את סוויד כלהקת בריט-פופ ותו לא, כי הרבה יותר מאשר שהם שייכים לבריט-פופ, הם חוליה נוספת בשושלת ארוכה ומפוארת של להקות ארט-רוק בריטיות".
סוויד הופיעו בישראל כבר חמש פעמים, כולל פעמיים בעשור האחרון, וזאת בשעה שהרבה להקות בריטיות בחרו להחרים אותה. אולי זה בגלל שבניגוד למשל לדיימון אלברן, סולן בלר, ברט אנדרסון לא מצטייר בסרטך כאדם פוליטי במיוחד?
"אני חושב שברט לא רואה את העולם כמו אנשים אחרים. הוא מסתכל עליו מן הזווית המיוחדת שלו, של משורר מודרני, ובוחן את הכל בדרכו, שהיא פיוטית, אפלה ומלאת עוצמה, ובעיקר ייחודית לו. לכן, הוויכוחים הפוליטיים שמנהלים שאר האנשים לא רלוונטיים מבחינתו, וכיוון שסוויד רואה את העולם דרך העיניים שלו, גם לא מבחינת ההרכב כולו".
בצד מוזיקה, התשוקה הגדולה של כריסטי היא כדורגל. אמו היתה בעלת תפקיד במנצ'סטר יונייטד, והוא מסרב להרחיב בסוגיה, "כי זה כבר סיפור ארוך שדורש שיחה נפרדת", לדבריו. כך או כך, הבמאי נותר אוהד שרוף של הקבוצה וגם ביים סרטים תיעודיים על וויין רוני ועל אלכס פרגוסון.
"ביליתי בחברתו של אלכס כמה ימים, שוחחתי עם אנשים שעבדו איתו, אומנו בידיו ומכירים אותו, וכך למדתי עד כמה אוהבים אותו", הוא אומר. "כדורגלנים ששיחקו אצלו אוהבים אותו כמו אבא, ומגיע לו היחס הזה. אני זוכר שישבתי איתו בגינה, והוא הביא לי כוס תה ואפילו שהיה טרוד בעצמו בצרות רפואיות, ביקש לדעת עוד ועוד על אמא שלי ועל שלומם של האחיינים שלי. האישיות שלו היא כמו סם. כל מי שפוגש אותו מתאהב בו".
אם סוויד היו כדורגלן בריטי, מי הם היו?
"וואו, זו שאלה מתקילה. תן לי לחשוב על זה קצת...מממ...אענה שהם היו ג'ורג' בסט".
"סוויד: רוצים את הכל" יוקרן בנמל תל אביב ברביעי 29.5 בהקרנה פתוחה לקהל - הכניסה חופשית, חינם אין כסף. הקרנה נוספת, בתשלום, תהיה בשישי 31.5 בסינמטק תל אביב. בהמשך השנה הוא ישודר ב-yes דוקו וב- STINGTV.
לפרטים נוספים ולהזמנת כרטיסים, ולמידע על שאר הסרטים בפסטיבל דוקאביב, ראו האתר הרשמי.
