פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גם ב"מאחורי הגדר", ליא קניג מוכיחה שוב שהיא הגדולה מכולן

      לא באנו ל"מאחורי הגדר" של הבימה עם ציפיות. התכוננו למועקה, אבל לפעמים אתה הולך לחפש אתונות ומוצא מלוכה. הבימוי, המשחק והשירה מייצרים חוויה בימתית שאולי אינה מושלמת, אבל כזו שגורמת לחשוב שוב על אותו משפט מוכר של ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם - מה זו אהבה"

      לפני שלוש שנים עלה בהבימה עיבוד מחודש ל"סיפור פשוט", מחזה המבוסס על היצירה של ש"י עגנון. שפי מרציאנו גילם אז את הירשל הורביץ, שרואה את עתידו עם המשרתת בלומה נאכט, ואילוצו להתחתן כנגד רצונו עם בת מעמדו מינה צימליך מביא אותו אל מחוזות הטירוף.

      לשידוך בקהילה היהודית המסורתית היה ועדיין יש כוח עצום. משמעותו של שידוך אינה רק זיווג עם בן או בת המעמד התואם, אלא גם תחילתו של תהליך התפכחות בקרב היהודי המתבגר. ההיגיון המנחה את ההורים הוא שהליכה בעקבות האינסטינקט מובילה לאבדון, בעוד בחירה מושכלת מביאה ביטחון. אם הירשל אולץ כנגד רצונו לוותר על רגשותיו כלפי יהודייה, המשימה של נח, גיבור "מאחורי הגדר" של חיים נחמן ביאליק, קשה עוד יותר - צליחה של סיפור אהבה עם גויה.

      מאחורי הגדר הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      חוויה שגורמת לחשוב. מאחורי הגדר (צילום: ז'ראר אלון)

      "מאחורי הגדר" מתבסס על הסיפור "מרינקא" שכתב ביאליק והושלם ב-1909, זמן קצר לפני יציאתו למסע הראשון בארץ ישראל. המחזה, שעלה לראשונה בהבימה ב-1984 ובשנית בתיאטרון פסיק ב-2015, עובד שוב בתיאטרון הלאומי על ידי עידו ריקלין בבימויו של המנהל האמנותי של התיאטרון משה קפטן. חנינא ליפה ורעייתו ציפה-לאה (יגאל שדה ודוית גביש) מוכרים את ביתם בכפר ועוברים לרובע היהודי בעיר. חנינא ליפה חומד את השטח של שכנתו הקוזקית הישישה שקוריפינשטשיכא (ליא קניג), הגויה היחידה שנותרה ברובע. האיבה הטבעית בין הצדדים על רקע הדת הופכת למשטמה של ממש בשל סירובה של הזקנה להיפטר מהנכס. בצל השנאה ביניהם, מתקרבים הילדים נח (הראל ואליס) ומרינקא (ליאן ארליך), וכשהם גדלים נאלץ נח הבוגר (עלא דקה) לבחור בין בריחה רומנטית עם שכנתו (אינה בלקמן) לשידוך לבת הטובים היהודייה איטה כץ (הילה שלו).

      הסיפור של ביאליק לא התקבל באוזן קשובה בקרב שומעיו הציוניים. כמו "אל נקמות" של שלום אש, גם נגדו הועלתה הטענה שמדובר במחזה אוטו-אנטישמי, וגם פה יש דברים בגו. היהודי של "מאחורי הגדר" אינו קורבן רדוף ומסכן, אלא בריון כוחני, חמדן ורודף בצע, שבמקביל לקיום מצוות מנסה לקחת באלימות את שאינו שלו. עם זאת, בעוד אש כתב בעיקר את "אל נקמות" מהפנטזיות האפלות של המוח, ביאליק היה ריאליסט שכתב מתוך זיכרון עמוק של ילדות עשוקה וענייה, עם אב שניהל בית מרזח ונפטר, סב חרדי שעצם עין כלפי ההתעללויות שעבר נכדו ותחושה מתמדת של בדידות. מכיוון שב"מאחורי הגדר" יש לא מעט מאפיינים אוטוביוגרפיים, מעניין לגלות דרך עיניו של מי שהפך לימים למשורר הלאומי את יחסי הכוחות בין הקהילה היהודית לגויים באוקראינה של אז, ולהבין שהרוע והשנאה לא היו מעמד של צד אחד.

      מאחורי הגדר הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      כמה שהיא גדולה. ליא קניג (צילום: ז'ראר אלון)

      בסופו של דבר, הרדיפה המתמדת אחרי הכסף ורצונם להגיע לנחלה הם שהיוו שיקול ברצונם של חנינא ליפה וציפה-לאה לכפות על נח את השידוך לאיטה, כי ככה זה - שידוך טוב הוא ביטחון כלכלי ולעזאזל כל רגש אחר. גברת כץ, אמה של איטה (רותי לנדאו), היא זו שרכשה את ביתם הקודם והתרברבה לא אחת בכך ש"מכרתי אותו ברווח יפה", היא הרי אשת עסקים מעולה. החוש שלה הוא המפתח ללבם של הורי החתן המיועד, מה שכמובן מציב אותו בנקודה בעייתית, במיוחד לאור משיכתו למרינקא.

      יש ב"מאחורי הגדר" לא מעט אלמנטים שהופכים אותו למחזה טוב. בראש ובראשונה, הבחירה של ריקלין וקפטן לשלב בין רוסית ובעברית מצוינת. זו הצגה שבקלות אפשר היה להעלות בעברית בלבד, אבל היה היגיון רב במיזוג השפות, ולא רק מבחינה מסחרית (היו הרבה מאוד דוברי רוסית באולם). העובדה שהגויים מדברים רוסית והיהודים עברית מסייעת מאוד בהבנת הנפשות הפועלות, אבל דווקא כשהם "מחליפים" שפות מופגן הכוח האמיתי של המחזה. קניג (אף סופרלטיב שנשפך על האישה הזאת לא מצליח לתאר כמה היא גדולה) מדברת ברוסית לכל אורך המחזה, למעט קטע אחד של עימות עם חנינא ליפה, במהלכו היא רושפת בעברית, "גם אני יודעת לדבר את השפה שלכם". קצת חבל שהכתוביות באולם לא עמדו בעומס ובחילופי השפות התכופים והשתבשו לעתים קרובות, אם כי השטף הכללי לא נפגם ואפשר לסכם את התקלות הללו כמכה קלה בכנף.

      מאחורי הגדר הבימה (יח"צ , ז'ראר אלון)
      לא העיק בסוף. מאחורי הגדר (צילום: ז'ראר אלון)

      מעבר לבימוי, לשפה ולקניג, המשחק פשוט טוב. הילדים הראל ואליס וליאן ארליך מקסימים, שדה שוב נכנס, כמו ב"עושה כרצונו", בשלמות לדמות היהודי המרושע והציניקן, דקה, שחקן מצוין בדרך כלל, שוב לא מאכזב כנח הבוגר וגביש מגלמת בקלילות את היידישע מאמע הגנרית האופיינית למחזה מסוג זה. גם אלכס קרול בתפקיד הפועל גרגורי ראוי לציון. דיקלה, המשמשת כזמרת מעברונים, היא השוס המפתיע של המחזה. הסלסול המעט גס שאיתו היא כל כך מזוהה לא נשמע ולו לרגע אחד כמו נטע זר, ועל אף שקטעי השירה שלה קצרים, היא מצליחה בדרך כלל לרגש בביצועם.

      מרציאנו, שב"סיפור פשוט" שיחק בתפקיד הראשי, מתפעל הפעם את שקוריפין, הכלב של מרינקא. במלאכה כזאת האתגר לא קל. לך תסתובב על במה עם בובת כלב ותנבח במשך יותר משעתיים. זו אולי נשמעת כמו משימה שאי אפשר לנצח בה, אבל מרציאנו מצליח להעניק חיים לבובה שהוא מתפעל, ולא בכדי זכה בסיום לכמות נכבדה של תשואות. נקודה מעניינת נוספת היא הליהוק של הילה שלו לתפקיד איטה, הדומה מאוד לזה שמילאה כמינה צימליך, מה שמחזק את התחושה שהקשר ל"סיפור פשוט" עבר גם במוחם של היוצרים.

      לא באתי ל"מאחורי הגדר" עם ציפיות. התכוננתי נפשית למועקה, אבל לפעמים אתה הולך לחפש אתונות ומוצא מלוכה. הבימוי, המשחק והשירה מייצרים חוויה בימתית שאולי אינה מושלמת, אבל כזו ששווה בהחלט את מחיר הכרטיס ובעיקר גורמת לחשוב שוב על אותו משפט מוכר של ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה".