פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אפשר לגעת בשואה דרך הומור. קשה יותר לעשות את זה עם הומור דלוח

      חינניים ככל שיהיו, בראבא, עדיקא וריטה שוקרון לא ממש מצילים את "סבוטאז'". ההומור הכפוי אינו הבעיה היחידה בהצגה הזאת. הצרה היא שהמחזה מכוון נמוך מלכתחילה, עם תפניות מהירות מדי. ההשתלשלות הזאת מחסלת כל אפשרות לדרמה ומותירה אותנו בעיקר עם בדיחות תפלות

      במשך כ-70 שנה הוזכרה השמדת העם במלחמת העולם השנייה בהקשר של יהודי אירופה, אבל בשנים האחרונות החל להתחזק נראטיב שהוחבא בעשורים הקודמים - שותפותם של יהודי צפון אפריקה בשואה. האם ניתן או לא ניתן להשתמש בשם הגדול הזה, שואה, כשמדברים על סבלה של יהדות המגרב? תלוי את מי שואלים. הדיון הזה, שצפוי לצבור תאוצה בקרב חוקרים והיסטוריונים, הגיע גם לבמה עם ההצגה של אילן חצור "סבוטאז'" בתיאטרון העברי בבימויו של גדי צדקה.

      במרכז "סבוטאז'" עומד יצחק (שלמה בראבא), ניצול שואה קשיש, שמתכונן כהרגלו לנאום יום השואה. לטקס הפעם יש חשיבות גדולה מאחר שהוא יועבר בטלוויזיה, אך כשיצחק מתבשר מפי המארגנת נלי (פנינה ברט) כי גם סימה אלפסי (ריטה שוקרון) צפויה לספר על קורות משפחתה בקזבלנקה בתקופת המלחמה, הוא מתרעם לאחר שמתחוור לו שסימה אינה ילידת צפון אפריקה היחידה שעומדת לנאום, הוא כבר מתכנן מרד שמאיים להפיל את הפרויקט.

      סבוטאז' התיאטרון העברי תיאטרון בראבא (יח"צ , רון זאבי)
      הומור שחור. סבוטאז' (צילום: רון זאבי)

      מאחר שהמחזה מתרכז בפן החינוכי ומיועד במיוחד לתלמידי בית ספר, חצור וצדקה העדיפו להגיש אותו בעטיפה קלה לעיכול של הומור שחור. לשם כך הם גייסו את בראבא ויגאל עדיקא (בתפקיד חביב, הדייר העיראקי), שני אמנים ותיקים עם יכולות קומיות מוכחות. הצרה היא שדווקא בגלל התכונות הללו, ההצגה הופכת לשעטנז מוזר ולא מחובר של דרמה, לכאורה, מעורבת במופע זרם-תודעה בראבאי טיפוסי. שפע בדיחות הקרש (לא ייאמן שהוא סיפר את "למה היטלר התאבד? כי היה לו חשבון גז"), הסטריאוטיפים העדתיים והביטויים הפסאודו-מצחיקים ("שו מאלכ, שואה זה של אשכנזים") משתלטים על הבמה באופן מאולץ למדי ומעניקים תחושה של מועדון סטנד-אפ בינוני מהאייטיז.

      למרות הכול, יש לציין שבראבא ועדיקא עדיין מצליחים לשמור על החן הטבוע באישיות הבימתית שלהם, אבל מי ששבתה את לבי היא דווקא שוקרון. לאורך השנים היא הרגילה אותנו לדמויות ברזל שגם מתחת למעטה הסבל הצליחו להיות חסינות ועמידות. בתפקיד שלה כסימה, שוקרון חושפת שבריריות גלויה, ותרנית וכנועה. הדמות העדינה של סימה היא היחידה שבאמת מצליחה לחדור ללב, בעיקר בזכות הרוך השקט שמוקרן ממנה.

      סבוטאז' התיאטרון העברי תיאטרון בראבא (יח"צ , רון זאבי)
      סבוטאז' (צילום: רון זאבי)

      חינניים וסימפטיים ככל שיהיו, בראבא, עדיקא ושוקרון לא ממש מצילים את "סבוטאז'". ההומור הכפוי אינו הבעיה היחידה בהצגה הזאת. הצרה היא שהמחזה מכוון נמוך מלכתחילה, עם תפניות מהירות מדי ונטולות תהליך בעלילה הנדחסת ל-75 דקות. ההשתלשלות הזאת מחסלת כל אפשרות לדרמה ומותירה אותנו בעיקר עם הבדיחות התפלות. חצור וצדקה היו כל כך להוטים להנחיל את המסר, עד שוויתרו כמעט על כל עיקרון שבונה יצירה תיאטרלית סוחפת ובמיוחד על הסאב-טקסט. העיקר שהתיכוניסטים באולם יראו ויבינו.

      הכוונות של "סבוטאז'" טובות, בסך הכול, ואפשר אפילו לחלץ ממנו כמה תובנות חביבות וגם מידה מסוימת של אופטימיות, אבל כמחזה הוא מאוד בינוני, במקרה הטוב. אפשר לגעת בשואה דרך הומור, קשה יותר לעשות את זה עם הומור דלוח ולעוס.