פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אוליאנה", ההצגה שגרמה למבקר שלנו להתבייש במחשבות שלו

      יצאנו מ"אוליאנה" (הקאמרי) - מחזה שמדבר על יחסי מרות והטרדות מיניות - ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו בו כמה תמונות מעולות ורגעים עוצמתיים, אבל התחושה היא שמשהו בו הלך לאיבוד. מי שגרמו לנו בסופו של דבר לחוויה נהדרת היו השחקנים האדירים דן שפירא וג'וי ריגר

      ב-1991 עוררה עורכת הדין אניטה היל סערה בארצות הברית, כשהאשימה את קלרנס תומאס, המועמד להיות שופט בבית המשפט העליון, בהטרדה מינית. היל טענה כי במהלך השנים בהן תפקדה כעוזרת של תומאס, הוא נהג להזמין אותה פעמים רבות לדייטים, לדבר בנוכחותה על נושאים מיניים (כולל השאלה "מי שם שערות ערווה בקולה שלי?") ובאופן כללי להקנות לשיחות ביניהם אופי בוטה. איפה היה הקאץ'? היל הלכה אחרי תומאס מתפקיד לתפקיד, וכשנשאלה תירצה זאת בכך שכאקטיביסטית לא הייתה לה ברירה. תומאס קצר ניצחון פירוס - מינויו אושר ברוב דחוק, אבל הכתם דבק בו לנצח והביא לשינוי תפיסתי בנושא ההטרדות המיניות בארה"ב.

      שנה לאחר המקרה ביסס עליו דיוויד מאמט את המחזה "אוליאנה", שתורגם לעברית על ידי אהוד מנור ועלה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי בתרגום מחודש ובבימוי של שרה פון שוורצה. ג'ון (דן שפירא) הוא פרופסור באוניברסיטה שמתכונן לקידום גדול בחייו: קביעות המאפשרת לו ולמשפחתו לרכוש בית חדש. תוך שהוא מנסה לסגור בטלפון את פרטיה האחרונים של הרכישה, נכנסת למשרדו קרול (ג'וי ריגר), סטודנטית כושלת שלו שמתחננת שישאיר אותה בקורס. בעוד ג'ון מנסה להסביר לה מדוע מקומה בפקולטה אינו ראוי, כשהוא מרגיש שקרול תהיה מוכנה לעשות הרבה כדי להישאר בקורס, הוא מתחיל להפעיל מניפולציות. הוא מדבר איתה בלשון גבוהה ומתנשאת, תוך נגיעות בכתפה וזריקת משפטים בעלי אופי מיני. הוא רואה בכך דיאלוג בין מרצה לסטודנטית, היא רואה בכך הרבה יותר. בפגישות הבאות הצייד כבר הופך לניצוד.

      אוליאנה דן שפירא ג'וי ריגר (יח"צ , אור דנון)
      ליהוק מושלם. ג'וי ריגר ודן שפירא (צילום: אור דנון)

      האם ג'ון אכן מטריד מינית את קרול? על פי הסטנדרטים של היום התשובה חד משמעית, אבל צריך לזכור שב-1992 הגבולות היו עמומים בהרבה. יופיו של המחזה הזה מתבטא בכך שאפילו עכשיו, כשאנו יודעים היטב היכן עובר הקו, עדיין קשה לנו לפסוק מי צודק ומי אשם. לא משום שג'ון לא חטא (הוא כן), אלא מכיוון שנדמה ביחס למעשה עצמו, גם האשמותיה של קרול חוצות קו. זו לא מלחמה על צדק, זהו בראש ובראשונה קרב על שליטה אבסולוטית ורמיסה עד עפר. פה לא די בניצחון, כאן כל צד מחפש את הנוק-אאוט.

      יחסי הכוחות ההתחלתיים בין ג'ון לקרול ברורים עוד בטרם החליפו ביניהם מילה. הוא, הפרופסור המצליח, הנאה ורב המוניטין, מדבר בטלפון עם אשתו על בית החלומות החדש שלהם, בעוד לידו מחכה שיסיים את השיחה סטודנטית מבוישת, מוזנחת וחסרת כל, סוג של טום בוי. הפער הפיזי והאינטלקטואלי ושפת הגוף הדומיננטית יוצרים יתרון ברור לג'ון, ואז הוא עושה את הטעות שרבים מסוגו עושים: הוא מאמין שקרול טיפשה ותיכנע למניפולציה ולכן הולך רחוק מדי. ברגע שהוא קופץ מעל הפופיק, היוצרות מתהפכות.

      במציאות, הפקפוק הציבורי בגרסתה של אניטה היל נגרם מכך שלמרות טענותיה להטרדות של השופט תומאס, היא עדיין הלכה עמו מתפקיד לתפקיד (כשנשאלה על כך טענה שהייתה חייבת לעשות זאת). במחזה, קרול יכלה לקטוע את המפגשים עם ג'ון לאחר המקרה, אך בוחרת להמשיך. למרות הטונים הבוטים והאלימים מהמפגש הראשון, למרות עצות שקיבלה, היא נעתרת לבקשתו לדיאלוג. המניעים שלה לא טהורים, וברגע שהם מפסיקים להיות כאלה, גם הדעה כלפיה משתנה.

      אוליאנה דן שפירא ג'וי ריגר (יח"צ , אור דנון)
      גרם לנו לחשוב. שפירא וריגר ב'אוליאנה' (צילום: אור דנון)

      הליהוק במחזה מושלם. דן שפירא נוטף כריזמה ואיתה הוא מערבב היטב את האלימות המתפרצת, מה שמאפשר לו לגלם בשלמות את התפקיד של אינטלקטואל מניפולטיבי ומתנשא. בעיניי, ריגר היא הסיפור המעניין יותר פה. ההצגה האחרונה שבה ראיתי אותה הייתה "אל נקמות". לא אהבתי את התפקיד שלה, חשבתי ועודני חושב שהוא גימד אותה כשחקנית וכאדם. בשל כך, משמח לראות שכשחקנית מבטיחה ואהובה, התפקיד שלה הפעם שונה לחלוטין וגם הולם את מידותיה. את מקומה של רבקל'ה, הנערה הכנועה וחסרת האונים מ"אל נקמות", תופסת קרול המיליטנטית - דמות חזקה, דורסנית ועם אמירה מאוד ברורה. נחמד לגלות שהיא עומדת במשימה הזאת בהצלחה.

      אז מה המסקנה הסופית לגבי "אוליאנה"? בעיקר רגשות מעורבים. מצד אחד, היו בו כמה תמונות מעולות ורגעים עוצמתיים, אבל התחושה היא שמשהו בו הלך לאיבוד. כמו "גלנגרי גלן רוס", מחזה אחר של מאמט שנכתב ב-1992 ועוסק בעולם השוביניסטי המזוהם של מתווכי נדל"ן, גם כאן יש תחושה שהזמן מעט שחק את היצירה ואת המסר. לזכות "אוליאנה" ייאמר כי הוא הצליח לגרום לי לחשוב, ואולי אפילו להתבייש מעט על כך שברגעים רבים בו המטוטלת הרגשית נטתה דווקא לכיוון ג'ון.


      שורה תחתונה: 3.5 כוכבים