כחצי שנה בלבד לאחר "רפסודיה בוהמית", עולה לאקרנים ביוגרפיה נוספת של אליל מוזיקלי בריטי הנחשב לסמל בקהילה הגאה. הפעם, מדובר ב"רוקטמן" על אלטון ג'ון, שהגיע לאקרנים בארץ וברחבי העולם בסוף השבוע, לאחר הקרנת בכורה מוצלחת מחוץ לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. נקודת דמיון נוספת בין שני התוצרים - בשניהם היה מעורב הבמאי דקסטר פלשטר, שהוזעק לסיים את הדרמה על פרדי מרקורי לאחר פיטוריו של בריאן סינגר, ואת הסרט החדש כבר ביים במלואו.
מצד אחד, תזמון הפצת "רוקטמן" מעמיד אותו בעמדת נחיתות, שכן יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי להתחרות בהישגים הקופתיים הנדירים של "רפסודיה בוהמית" ולשחזר את הביצועים שלו בטקס האוסקר. מנגד, זה גם יתרון: מבלי לפתוח שוב פצעים ישנים ולהיכנס לקטטות נוספות מול מעריצי הלהיט על מרקורי, אומר בכל זאת שהוא הציב סטנדרט נמוך למדי. ואכן, הביוגרפיה של אלטון ג'ון לא מתקשה לעקוף אותה בקלילות ולהתעלות עליה בכל פרמטר. אולי כי הפעם דקסטר פלטשר אחז במושכות מהרגע הראשון, אולי בגלל שהבסיס התסריטאי והקונספט היו טובים יותר, ואולי גם כי הלחץ החיצוני היה שונה.
במקרה הקודם, בהיעדרו של פרדי מרקורי, חברי קווין עמדו להפקה מעל הראש כדי לדאוג שהתוצאה תהיה לרוחם המפוקפקת. במקרה של "רוקטמן", אלטון ג'ון עדיין בחיים, והוא מי שמשך את הספינה לכיוון מסוים, ובין השאר לא איפשר לחתוך מהסרט ייצוגים של סמים וסקס גאה.
בכל מקרה, למרות הפיתוי להשוות אותו ל"רפסודיה בוהמית", האמת ש"רוקטמן" מזכיר יותר את "מאמא מיה", ובנוי כמו סרט מוזיקלי לכל דבר. כלומר, הנאמברים המוזיקליים הם הציר שעליו בנויה העלילה, וכל התפתחות תסריטאית בנויה כך שתתאים את עצמה למילות שיר אחר של אלטון ג'ון. זה נראה בערך כך: הדמויות מדברות במשך כמה דקות, ואז מגיע האות והן מתחילות לפזז ולפזם לצלילי אחד מן הלהיטים הגדולים של האליל הוותיק.
דרך המבנה הזה, אנו עוקבים אחר אלטון מילדותו, בה עוד קראו לו רג'ינלד קנת' דווייט, ולומדים כי כישרונו המוזיקלי כה גדול ורחב, שהיה יכול להפוך לפסנתרן קלאסי מהולל לו רק רצה בכך. לאחר מכן מגיעים החיבור המנצח שלו עם התמלילן ברני טופין, הפריצה הגדולה וגם יציאתו מן הארון בראש מורם, אך מן הסתם יש רגעים פחות שמחים: שלל אכזבות מן האנשים בצידו, ובראשם משפחתו הלא מפרגנת, אהבות נכזבות, התמכרויות לסמים וגם השתעבדות לא בריאה למפלצת האגו; עכבות קשות שיהיה צריך לעבוד קשה כדי להתגבר עליהן ולהגיע לסיטואציה בה יוכל לשיר "I'm Still Standing".
השיר הזה מוצג באמצעות נאמבר מוזיקלי ססגוני, צבעוני, מעוצב להפליא ומלא אנרגיות - וזה נכון לגבי כל הנאמברים האחרים בסרט. כיאה לשמו של הסרט, מרשים במיוחד הוא הביצוע ל"רוקטמן", שאכן מרים את הצופים לשמים. פלטשר מתגלה כאשף בהרמת הפקות שכאלה, ואם עוד פעם תהיה אולימפיאדה בלונדון, אולי הוא האיש הנכון לביים את טקס הפתיחה.
יתרון נוסף של הסרט מתגלה כעבודת המשחק של טארון אג'רטון, שחקן לא מוכר במיוחד שעד כה היה ידוע בעיקר הודות לסדרת סרטי "קינגסמן" המושמצים. בניגוד לרבים אחרים שכיכבו בדרמות ביוגרפיות, הוא לא מנסה לחקות את אלטון ג'ון ובמקום לבזבז את האנרגיות שלו על מאפיינים פיזיים ומניירות, מקדיש את רוב מאמציו להדהוד מצבו התודעתי והרגשי של המוזיקאי. כל זה נעשה באיפוק מרשים, בכישרון וביטחון, והתוצאה מעוררת הזדהות.
חשוב מכך, הסרט ראוי לציון בגלל שאינו מנסה להתרחק מזהותו של אלטון ג'ון. נכון, ודאי עוד יצוצו מבקרים ומבקרות שיטענו כי "רוקטמן" לא הולך רחוק מספיק, ובכל זאת חייבים להודות שנעשית כאן כברת דרך. בניגוד ל"רפסודיה בוהמית", הפעם יהיה קשה יותר לטעון כי ההפקה הזו מנסה לטשטש את הזהות הקווירית של המוזיקאי, ובמקרה זה כנראה שכבר לא יגדירו אותה כתעמולה אנטי-הומואית. בלי להתחשב בשיקולים מסחריים או בקהל הנוצרי בג'ורג'יה, הביוגרפיה הזו מציגה שלל נשיקות בין גברים ואפילו סצנת סקס אחת, אם כי קצרה ומבוישת למדי.
מהותי יותר: "רוקטמן" כולו לא מחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר, אלא מדבר בשפתו הקווירית של אלטון ג'ון: שפה צבעונית, אחרת, מיוחדת, ולא מתנצלת. זה לא סתם סרט עליו - זה הסרט שלו.
בצד זאת, יש בסרט גם שלל חסרונות. הקטעים המוזיקליים אמנם מרשימים והם חלק הארי כאן, אבל הרגעים הדרמטיים חזקים הרבה פחות. קודם כל, הם מלאי קלישאות - האם אי פעם נראה ביוגרפיה על אמן שההורים שלו כן תמכו בו והמנהל שלו לא ניסה לרמות אותו? דמויות המשנה מעוצבות ברובן כמו קריקטורה, והדיאלוגים הבנאליים שלהן מבוצעים בצורה פושרת בידי שחקני משנה בינוניים.
אפשר גם להצר על כך שאין בסרט שום קונטקסט. הוא מיטיב להמחיש מה היה הבסיס המוזיקלי של גיבורו, ואיזה חיבורים והתפתחויות אישיות איפשרו לו למצות את כישרונו בצורה הטובה ביותר. עם זאת, אין כאן שום הארה לגבי המקום שלו בהיסטוריה של המוזיקה. נוסף לכך, אף שבאנגליה של שנות השבעים והשמונים קרו הרבה דברים דרמטיים חוץ מהפריחה של אלטון ג'ון, אף אחד מהם לא בולט כאן ברקע. זו בחירה לגיטימית כמובן, אבל היעדר הקונטקסט הזה מונע מ"רוקטמן" להיות מעט עמוק ומורכב יותר, ואולי גם לעניין את מי שאינם מלכתחילה חובביו של המוזיקאי.
בסך הכל, מדובר בסרט מהנה ביותר, שמדביק אותך בהתלהבות ובמוזיקה שלו, וקשה שלא לצאת ממנו בשירת אחד הלהיטים המתנגנים בו. נוסף לכך, יש בו גם פריצת דרך בכל הקשור לייצוג של הקהילה הגאה בעולם הביוגרפיות המוזיקליות ההוליוודיות. עם זאת, בסופו של דבר המעלה העיקרית של התוצר הקולנועי הזה הם הנאמברים המוזיקליים, ושאר האלמנטים כאן מחווירים לעומתם. לכן, נוצרת התחושה כי "רוקטמן" היה עובד טוב יותר על במות ברודווי או הווסט-אנד, משהו שעוד לא מאוחר לתקן, וסביר להניח כי עוד יקרה. הכינו כבר עכשיו כרטיסים מראש לקראת ההפקה הבימתית, שוודאי תעלה מתישהו בתחילת העשור הבא.
