האמא של כל הדרקונים
הבור הגדול שנפער בליבנו מאז הפרק האחרון של "משחקי הכס" אינו יכול להיסתם ככה סתם. נכון, זאת הייתה עונה לא יציבה, אבל הדרקונים! מצב הפוסט-טראומה שבו נמצאת עכשיו חלק גדול מהאנושות מחייב פתרון מהיר, וגם אם לא מדובר באותו דרקון בדיוק, זה בסדר. אנחנו רק צריכים משהו שירכך קצת את המכה, שישכיח לאט-לאט את מה שהיה גלולת ההרגעה שלנו בימי ראשון של שמונה השנים האחרונות. משהו כמו… דרקון ענק יותר! זהוב קשקשים! עם שלושה ראשים! ורמזים עצומים להידרה המיתולוגית!
דרקונים, כל כך כיף עם דרקונים, וב"גודזילה 2: מלך המפלצות" לא חסר כאלה.
אפקט הפחד
סיפור האהבה של גודזילה עם המסך הגדול הולך רחוק אחורה. רחוק-רחוק-רחוק אחורה. תחשבו 65 שנים, 35 סרטים ואינספור ניסיונות להביא את המפלצת המדהימה הזאת למסך בלי להתבייש באפקטים.
ללא הצלחה.
הזינוק הטכנולוגי גרר עוד ניסיון ב-1998, אבל התוצאה הייתה מקושקשת, חשוכה ופלסטיקית מדי. 16 שנים לאחר מכן, בזכות "גודזילה: מלך המפלצות" אפשר היה כבר לומר בלב שלם שיש מפלצות אמת בהוליווד, ושדרוג של חמש שנים נוספות הביא אותנו לנקודת הזמן הנוכחית - זאת שלא מתביישת להראות קרבות ענק של מפלצות שאשכרה נראים כמו, ובכן, קרבות ענק של מפלצות.
תנו להם קרדיט
ואם כבר מפלצות ענק, אז מה נסגר עם הקאסט האדיר הזה? כלומר, איך גררו לסרט פופקורן כיפי כל כך הרבה שחקני אופי, ואיזה כיף שכולם הסכימו, ושאף אחד לא נראה סובל במיוחד, ואיך כל זה משדרג את הסרט עצמו?
קחו נשימה, זה הולך להיות ארוך ועמוס בפרסים: קייל צ'נדלר ("אורות ליל שישי"), ורה פרמיגה ("תלוי באוויר", השתולים"), מילי בובי בראון האלוהית ("דברים מוזרים", דא), תומאס מידלדיץ' ("עמק הסיליקון"), קן ואטאנבה ("הסמוראי האחרון"), סאלי הוקינס ("יסמין הכחולה", "צורת המים", סרטי "פדינגטון" ומה לא), צ'ארלס דאנס ("משחקי הכס" הי"ד), בראדלי ויטפורד ("הבית הלבן") ודייוויד סטראתיירן ("לילה טוב ובהצלחה"). כן, זה עדיין סרט מפלצות, אבל תענוג לראות שהשקיעו גם בשחקנים.
הכדור הוא גדול
"זה העולם של גודזילה, אנחנו רק חיים בו", מהדהד המסר המרכזי לאורך הסרט, ומכה בפטיש של טונה על הראש של האנושות כולה. הטעויות של בני האדם, הזלזול במשאבי כדור הארץ, היוהרה והיחס לבעלי החיים - כולם כיווני תסריט עמוקים יחסית וכבדים יחסית לתוצר הוליוודי מפוצץ שכזה, אבל הסרט מתעקש לא לשכוח אותם לרגע. אין סצנה שלא מהדהדת חרטה, הכאה על חטא עבר קדמון, מחשבות על גמול ועונש - וזה בדיוק מה שצריך בשביל להפוך סרט אקשן לשלם שגדול יותר מסך חלקיו.
שביל הלבנים הצהובות
חם. חם ויבש. שרבי ויבש. חם מהרגיל. עלייה במידות החום. שיננתם כבר את התחזית לתשעים-מאה הימים הקרובים? אז הנה משחק קטן שיצנן רגע את המועקה: תחשבו מזגן על מקסימום. תחשבו בריחה מהלחות הישראלית לתוך האולם הצונן. תחשבו סיפור אגדה פנטסטי, מופרע, מוגזם. תחשבו מפלצות נלחמות. עכשיו תעיפו רגע מבט בטריילר. "אי שם, מעבר לקשת" יש הפוגה כזאת. הרווחתם אותה ביושר.
