ז'אנר קומדיות ההתבגרות הצמיח בעבר שלל קלאסיקות הוליוודיות מופלאות, אבל בשנים האחרונות הוא הולך ודועך. כמו בהרבה דברים אחרים, גם בזה אשמים להיטי גיבורי-העל, שהשתלטו לסרטי התיכונים על הנישה. "ספיידרמן: השיבה הביתה" היה הרי מעין גלגול מודרני של פניני ג'ון יוז, רק עם איש העכביש במקום מולי רינגולד, "שהאזאם" היה מעין גרסה חדשה של "ביג", רק עם הרבה יותר רעש וצלצולים, ויש עוד שלל דוגמאות הממחישות כיצד הסופר-הירוז ייתרו את קיומה של הסוגה האהובה.
ובכל זאת, מדי פעם צצות קומדיות נעורים כמו של פעם - ולא מדובר בעבר כל כך רחוק, שהרי סרטים מסוגם של "סופרבאד" עוד יצאו באין מפריע באמצע העשור הקודם. הן כל כך נדירות בנוף, שלא פלא כי התקשורת מגיבה להן בהתלהבות של כלב המוצא כמהין. דוגמה לכך היא "חורשות את הלילה", שעלה בסוף השבוע האחרון בארצות הברית וגם בישראל, נישא על גבי ציון כמעט מושלם ברוטן טומטוז, מה שלא ממש מסייע לו בקופות. ככה זה כשלאף אחת מן הגיבורות אין כוחות-על.
מדובר בסרטה הארוך הראשון כבמאית של אוליביה ווילד, שעד כה היתה מוכרת בעיקר כשחקנית. בניגוד ל"סופרבאד" ולרוב הלהיטים מן הסוג הזה, וכרוח הימים, הוא מעמיד במרכזו שתי דמויות נשיות: איימי (קייטלין דוור) ומולי (ביני פלדשטיין). שתיהן התלמידות הכי חנאנות בשכבה, החברות הכי טובות וגם נציגות מובהקות של דורן: כך, בין השאר, הן נעזרות באפליקציית ליפט כדי לנוע מנקודה לנקודה, תלו על קיר חדר השינה את השלטים "Time's Up" ו-"Free Palestine", וגם אם זה לא נאמר מפורשות, ברור כי רות ביידר גינצבורג ואלכסנדרה אוקסיו קורטז הן מבחינתן מודלים לחיקוי.
השתיים מתהדרות במראה שאינו בהכרח עונה למודלים הקלאסיים של יופי הוליוודי, ואחת מהן היא לסבית מוצהרת מגיל צעיר. המעניין הוא, שסרטי נעורים בדרך כלל מציבים את תהליך הגדרת הזהות המינית כציר העלילתי, והגיבורים יוצאים מהארון רק בסופו של הסרט. כאן, הדמות הראשית עשתה זאת מזמן, וזהותה הקווירית נתפסת כדבר מובן מאליו, אפילו בקרב הוריה, שניהם נוצרים אדוקים.
כיוון שהזהות המינית כאן טריוויאלית, המוקד העלילתי של הסרט הוא האירועים סביב אחד הריטואלים האמריקאים הקדושים מכולם: הלילה האחרון של התיכון. זאת, כמובן, כמו בהרבה סרטים אחרים,
בהם "Blockers", שיצא בשנה שעברה והיה לא פחות פמיניסטי, מבריק וחתרני מ"חורשות את הלילה", אך זכה להרבה פחות הערכה ביקורתית. כך או כך, אחרי שהקדישו את כל שנות הגימנסיה לשקידה וחרישה, מחליטות שתי החברות לנצל את הגרנד-פינאלה כדי להספיק בערב אחד את כל מה שלא עשו במשך הלימודים עצמם, והן יוצאות לבילוי לילי שכמיטב המסורת יכלול אלכוהול, סמים, התמזמזויות, הקאות וגם שלל גילויים, לגבי עצמן ובאשר לחברותן.
הבעיה היא ש"חורשות את הלילה" רואה בעצמו ומגדיר את עצמו כקומדיה, אבל הוא פשוט לא מצחיק. למעשה, כל סיטואציה קומית כאן עבשה יותר מזו שקדמה לה. היה מביך לשבת באולם מלא ולשמוע את תגובת הקהל לניסיונות ההצחקה: רוב הזמן, היתה דממה, שהופרעה פה ושם בידי צחקוקים חלושים, כמו בהצגת בית ספר מביכה שבה אחד ההורים מנסה נואשות להרים את המורל כדי לעודד את ילדיו שעל הבמה.
בעיה נוספת היא מה שאפשר להגדיר כ"תסמונת ג'ונו": כלומר, הגיבורות משוחחות בשפה השמורה בלעדית לסרטי אינדי אמריקאי; שפה שאין שום סבירות כי איזשהו בן אדם, חכם ורהוט ככל שיהיה, ידבר בה במציאות. בצד זאת, הסרט סובל גם מעריכה קופצנית מדי ומשלל דמויות משנה תמוהות, כך שהוא מתקשה להתניע, ושתי המערכות הראשונות שלו מאכזבות ביותר, בטח ביחס לרעש סביבו.
אך כמו הגיבורות, שמצילות את חדוות הנעורים רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, כך גם הסרט, שהמערכה השלישית שלו מחפה על כל מה שהיה קודם לכן. בשלב זה, "חורשות את הלילה" מפסיק להתאמץ להצחיק, ובמקום זאת מתחיל לנסות לרגש, והוא מצליח בכך מכמה סיבות. ברגעים הללו, הכתיבה כבר לא מלאכותית ומתחכמת, אלא אמיתית ומשכנעת, ועבודת המצלמה של ווילד מביאה אותך אל הבד בצורה נפלאה. כך, למשל, הדרך בה היא חגה מסביב לשתי הדמויות בשעת השיחה הדרמטית בחייהן היא מופת של בימוי. האפקט הדרמטי מתעצם בזכות הפסקול, שמציג בפנינו רצף מסחרר של קטעים מדהימים, שרובם לא נטחנו על המסכים, ובהם של LCD סאונדסיסטם, פרפיום ג'יניוס ו-Rhye.
חשוב מכל: ברגעי המפתח, הדרמה הזו מתגלה כבוגרת ביותר, ולא רק יחסית לסרט התבגרות. כך, בין השאר, הסיומת של "חורשות את הלילה" מציגה בפנינו את אחת מסצינות האהבה היפות שראינו לאחרונה, באיזשהו תוצר קולנועי. תורמת לה הכוכבת העולה דיאנה סילברס, אותה אפשר יהיה לראות בקרוב גם ב"מסיבה סוף". עד הרגע הזה היא מתפקדת כאן כשחקנית משנה זוטרה בלבד, אך אז מתעוררת לחיים כדי לגנוב את ההצגה בקור רוח. זכרו את השם, כי אין ספק שעוד נשמע עליה רבות.
זכרו גם את השמות של שתי הכוכבות הראשיות: קייטלין דוור, שכמו ברי לרסון ורמי מאלק, פרצה לראשונה ב"Short Term 12" וביני פלדשטיין, שמתהדרת בשם הראוי לחבר כנסת של איחוד מפלגות הימין, ועד כה היתה ידועה בעיקר כאחותו של ג'ונה היל. שתיהן במיטבן כשהסרט נע לכיוון הדרמטי יותר, והתצוגות הכובשות ומעוררות ההזדהות שלהן מצליחות לעורר הרבה סימפטיה ואהדה כלפי הדמויות בגילומן.
רק בעוד עשור נדע האם "חורשות את הלילה" אמנם ייזכר כקולו של דור וכפולחן כפי שקבעו אחדים, או שמא יישכח בתהום הנשייה כפי שחוזים לו אחרים. מבחינתי, דבר אחד בטוח: למרות כל חסרונותיו ופגמיו, בסופו של דבר מצליח הסרט להותיר טעם טוב בפה. זאת, כיוון שקשה שלא להתאהב בגיבורות שלו, וקשה עוד יותר שלא לתהות מה יעלה בגורלן לאחר סיום התיכון. הימור שלי: אחת מהן תהיה שופטת בית המשפט העליון, והאחרת מועמדת לנשיאות ארצות הברית.
