משפחת אפילציה

ליידיטרון היא רביעייה מליברפול, וכמו כל חבורת גיבורי מאנגה ממוצעת מניאו-טוקיו, היא כוללת מגוון של ג'נדרים ולאומים (שני בנים ושתי בנות, מלוכסן עיניים, בולגריה וסקוטי, ויש גם עבר ישראלי מפוקפק), מה שמשחק לטובתם בדרך להצלת העולם, בעזרת אלקטרו-פופ מלודי בבולגרית. חוץ מזה הם נראים קצת כמו הילדים שהיו יוצאים מאורגיה של קראפטוורק עם בננרמה וסיינט אטיין (מינוס הקינמון).

לפני שנתיים ליידיטרון הוציאו את הדיסק הראשון שלהם, "604", בדיוק בזמן, עם תחילת גל האלקטרו-פופ העכשווי. "604" כלל כמה יציאות פופ מעולות כמו “He Took Her to A Movie” , שהפכו את פליקס דה האוסקאט למעריץ מספר אחת ולרמיקסר הבית של ההרכב. רובן, הדי.ג'יי והכותב המרכזי של ההרכב, ביקר לפני שנה בארץ בדינמו דבש, ונתן סט של אלקטרו, אייטיז ובוטלגים.

עכשיו, אחרי שיש כבר "אלקטרו-קלאש" ועשרות הרכבים שעושים אלקטרו כזה ואחר מחולון ועד ברלין, ליידיטרון חוזרים בדיסק השני שלהם, "לייט אנד מאג'יק". ההשפעות הברורות שלהם מהסיבוב הקודם עדיין משפריצות החוצה: הגישה הרטרו-פוטוריסטית עם הנוסטלגיה לעתיד שכבר כנראה לא יקרה, בנוסח מדע בדיוני קלאסי או הטכנו-אלקטרו של תחילת השמונים, הרכבי סינת'-פופ מוקדמים כמו דפש מוד, ההפקות של ג'ורג'יו מורודר ואלקטרו עכשווי. בצילומי יחסי הציבור שלהם הם נראים מוקפדים וסטריליים, כל שערה במקום, כל מבט חצי אדיש-חצי חולמני מתוכנן בקפידה. אבל בתור אנשים שמעידים על עצמם כבעלי מודעות גבוהה לחשיבות של עיצוב ואסתטיקה (כמה מחברי ההרכב עוסקים בעיצוב ואחת בדוגמנות), הם מסתכנים במנת יתר של קונספטואליות ומודעות עצמית. קו דק מפריד בין הקונספט המושלם לפרודיה עצמית בלתי מכוונת, ובין רובו-שיק לסקס אפיל של בובת שעווה.

מוזיקלית, ליידיטרון ממשיכים מצד אחד לעשות כאן את מה שהם כבר עשו בדיסק הקודם, ושהם יודעים לעשות מצוין - להיטי (אלקטרו) פופ מלודיים, עם מלודיות מרגשות וקלות להזדמזם. מצד שני, בשונה מהאלבום הראשון שלהם, הם מכניסים הפעם עוד השפעות וסאונדים ממקומות אחרים, שהופכים אותם לפחות חד ממדיים מבעבר: קצת אלקטרו עכשווי, קצת ביטים האוסיים, קצת רוקיסטיות, וסאונד מלוכלך ואפל יותר באופן כללי. הם מצליחים לשמור על ייחוד בתוך המבול האלקטרואידי של השנתיים האחרונות, בזכות נקודת המוצא הפופית-להקתית שלהם, ובעיקר כי הם מצליחים לכתוב (שוב) להיטי פופ מדבקים ששומרים על איזון נכון בין רומנטיות לאלגנטיות.

יש אנשים שבשבילם אספקה סדירה של כאלה הם עניין של חיים ומוות ספיריטולוגי, כך שמדובר בעבודת קודש שליידיטרון עושים בנאמנות, ועל כך אפשר רק להודות להם. "לייט אנד מאג'יק" רחוק מלהיות פסגת היצירה של הז'אנר, אבל מדובר באחלה סיפתח של פזמונים נשיים ענוגים לחורף, ואני יכול רק להתפלל לאלוהי האלקטרו-פוף שזאת רק ההתחלה שלו.