פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גלית גוטמן ניסתה וניסתה, אך לא חילצה חרטה מהאל-הורים שראיינה

      הבעיה ב"לא חייבים להביא ילדים" של גלית גוטמן טמונה בכך שהיא ניסתה לייצר דרמה במקומות שבהם הדרמה לא באמת קיימת. במיוחד הרשימה רחל בת ה-83 שפירקה את כל הסיסמאות מתוכן. ונדמה שהבעיה המרכזית של הסרט הוא שכל המרואיניים היו מאותו שטאנץ: אשכנזים חילוניים

      גלית גוטמן בגובה העיניים אל-הורים אלהורים לא רוצים להיות הורים (צילום מסך)
      כוונה טובה. גלית גוטמן (צילום מסך)

      אחד הטיעונים המקוממים כלפי אנשים שלא רוצים בדור המשך היא "ילדים זה שמחה". זו תשובה מעצבנת לא רק משום שהיא ריקה מתוכן משמעותי, אלא מכיוון שרעיונית זו חשיבה שמשרתת דווקא את מתנגדי הילודה. "ילדים זה שמחה" הוא שיר מחאה, בו "הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים" ו"לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף ולכם הוא נותן ילדים". המילים של יהושע סובול מפיו של שלמה בר ביטאו היטב את העידוד הציני של ישראל הצעירה למשפחות המזרחיות להביא ילדים, כדי להגן על המולדת ועל בניה העשירים והאשכנזים.

      חוסר הבנת משמעות השיר אינו סימבולי - היא מעשית והיא גם זו שהפכה את ישראל למדינה בעלת שיעור הילודה הגבוה ביותר בעולם המערבי. עם עובדה זאת פתחה גלית גוטמן את סרטה "בגובה העיניים - לא חייבים ילדים", ששודר אתמול בקשת. באופן אירוני, גם גוטמן עצמה נשאבה אל המלכודת ושלפה את קלישאת "ילדים זה שמחה". זו הייתה שליפה עקרה, תרתי משמע, והיא לא הייתה היחידה.

      הכוונה של גוטמן בסך הכול טובה. אף על פי שמוסד האל-הורות החל להיחקר על ידי הסוציולוגית אורנה דונת בעשור שעבר ועלה כבר לסדר היום, הוא עדיין זקוק לחשיפה. אל-הוריים הם עדיין קבוצת מיעוט נרדפת ומבוישת שלא ששה להתפאר ולהתגאות ברצונה, או יותר נכון בחוסר רצונה לילדים. הסיבה העיקרית לכך היא מלחמת ההתשה המתמדת שהיא מנהלת עם הסביבה, אבולוציית הטיעונים הקבועה שמתחילה ב"עוד יבוא לך", ממשיכה ב"לא תהיה לך עוד הזדמנות" וב"עוד תראי שתתחרטי" ומסתיימת ב"לא יהיה מי שידאג לך". כל אלה מופנים בעיקר כלפי נשים, אבל גם כותב שורות אלה, בן 45 שעונה להגדרה של אל-הורי (ומתעב את המושג הזה) שמע אותו לא אחת, ובסדר הזה בדיוק.

      גלית גוטמן בגובה העיניים אל-הורים אלהורים לא רוצים להיות הורים (צילום מסך)
      פוררה כל ניסיון. רחל גרא, מתוך "בגובה העיניים" עם גלית גוטמן (צילום מסך)

      הבעיה ב"לא חייבים ילדים" טמונה בכך שגוטמן מנסה לייצר דרמה במקומות שבהם הדרמה לא באמת קיימת. היא לא מצליחה לחלץ מאיש מהמרואיינים הודאה בכך שיש להם שמץ של חרטה או שאי פעם היו להם מחשבות על המשכיות. במיוחד הרשימה רחל גרא בת ה-83, שפוררה כל ניסיון של גוטמן לעמת אותה עם ההחלטה על ידי תשובות חכמות, קצרות וקולעות. בסופו של דבר הכול סיסמאות, אמרה גרא ופירקה את הטיעונים מתוכן. היא גם זו שייצרה את הרגע האנושי החזק ביותר, אולי היחיד בסרט, דרך סיפור הילדות שלה. המפגש עם הגנן התמהוני עם התוכים על הכתף, לעומת זאת, היה מטופש. אדם הנושק ל-40 שמטיף לאישה בגילו מדוע היא צריכה ילדים אפילו שאין לו משלו, הוא מקסימום מקור לאיחולי "תתחפף מפה, טמבל", לא קונטרה לאנשים שמסתייגים מהמחויבות המכבידה הזאת.

      הסיבה העיקרית לכך שהסרט של גוטמן נעדר רוח אמיתית של מהפכה טמונה במכנה המשותף של המרואיינים, שמספרם היה מועט ולא מספק כדי להוכיח איזושהי נקודה: כולם אשכנזים חילונים. מניסיון אישי, הפצת הבשורה במשפחות אלה קלה מאוד ומסתכמת ב"אנחנו לא רוצים ילדים". סביר להניח שגם האם שרצתה מאוד-מאוד-מאוד להיות סבתא וניחנת בתכונות מלודרמטיות, נתקלה בגלגול עיניים מצד בתה כשאיימה להתאבד אם לא יהיו לה נכדים.

      בשל כך, כל שלושת המקרים כללו בתוכם אנשים שפשוט החליטו עבור עצמם משום שהלחץ הסביבתי עליהם היה נמוך יחסית. אולי כאן דווקא טמון ההישג הגדול ביותר של "לא חייבים להביא ילדים" - במה שהוא לא מראה. לו היו תחקירני הסרט מצליחים להשיג זוגות נטולי ילדים מבחירה שיצאו מאוכלוסיות שמקדשות ילדים כמו משפחות חרדיות, ערביות או מזרחיות-מסורתיות, כנראה שהסיפור שלהם היה חזק בהרבה. עצם הכישלון בהשגתם הוא הודאה בכך שתופעת האל-הורות בישראל, לפחות זו המוצהרת, עדיין לא חזקה דיה. פה ושם תמצאו כמה כאלה, בדרך כלל מרקע סוציו-אקונומי גבוה, אבל רוב האנשים שבוחרים לא להביא ילדים עדיין נמצאים עמוק בארון. גוטמן לא באמת הצליחה לייצר הבנה כלפי התופעה, אבל היא כן העלתה שוב על נס נושא שעל אף התאוצה שהוא תופס, עדיין נחשב לטאבו הכי רציני של החברה הישראלית.