כל עיתונאי חולם להביא סיפור גדול. מהותם של עיתונאים היא לשנות, חלקם מצליחים יותר ואחרים פחות. רק מעטים משנים ממש את ההיסטוריה. עם המעטים הללו נמנה עמרי אסנהיים, עיתונאי חוקר משכמו ומעלה. ב-2010 פרסם אסנהיים ב"עובדה" את התחקיר אודות שמעון קופר ופתח את הדלת לחקירתו המחודשת, לאישומו ברצח שתיים משלוש נשותיו ולכליאתו לנצח בעקבות גזר דין של שני מאסרי עולם. ב-2016 כתב אסנהיים את הספר "לתפוס רוצח" המגולל את שלבי התחקיר, ובעקבותיו עלתה לאחרונה בתיאטרון הבימה ההצגה "סיבת המוות אינה ידועה", מחזהו של מוטי לרנר בעיבודו ובבימויו של חנן שניר.
שאול גלר (גיל פרנק) הוא בדאי כרוני בעל עבר עשיר ובעיקר מומצא כגיבור ישראל. רעייתו (רינת מטטוב) נאלצת להתמודד עם שקריו המופלגים מחד וחוסר יכולתו לשמור על מקומות העבודה שלו מאידך ולפרנס אותו ואת שני ילדיה בעצמה. בעודו נשוי ובמקביל לאיומיה של אשתו להתגרש, הוא יוצר דרך חברת שידוכים קשר עם שלומית (מיקי פלג-רוטשטיין), גרושה פלוס שניים, ובמקביל חושב כיצד להיפטר מהרעיה הנוכחית. דרך מסע מניפולטיבי של שקרים גדושים בכל טוב, מרופדים בקסם אישי יוצא דופן, גלר הולך רחוק עם התוכניות שלו וגורם ללא מעט נפשות, כולל אמו (גילה אלמגור), להזדעזע מכך שבתוכו לא מסתתר בן אדם אלא מפלצת.
כל מי שנחשף לערוץ הטלוויזיה CBS ריאליטי זכה לראות תוכניות כמו "בדם קר", החושפות טוויסטים מפתיעים בפרשיות רצח ברחבי העולם ומתעדות חקירות פתלתלות שבהן המציאות עולה על כל דמיון. במקרה של שמעון קופר/שאול גלר אפילו הדמיון עולה על כל דמיון. למעשה, כשצפיתי במחזה (את הספר לא קראתי, לצערי) תהיתי מדוע החליט לרנר להגזים כל כך. הרי מי יכול להאמין לעלילה כל כך מופרכת ונטולת אחיזה במציאות? רק לאחר מכך גיליתי שהכול אמת לאמיתה. הבדיות של גלר אכן הגיעו מבית היוצר של קופר, שום דבר לא מומצא. אפילו בעולם המטורלל של היום קשה להאמין שכל זה קרה. וזה קרה, כמעט אחד לאחד.
התכונות שמייחדות את "סיבת המוות אינה ידועה" הן בעיקר הומור וקלילות. קסמו של המחזה הזה טמון בפשטותו - העלילה (שהולכת יד ביד עם התפאורה הנהדרת של ערן עצמון) עושה את העבודה דווקא בזכות היעדר התחכום שבה, כשהכול ברור וליניארי. לו הייתה זו הצגה בדיונית לחלוטין אפשר היה להבין את ההומור, אבל כשחושבים על כך שמדובר בסיפור אמיתי, קשה קצת לעכל את זה. האם ייתכן שאנחנו מדברים על מקרי רצח שבאמת היו ועדיין צוחקים? ובכן, נראה שמבחינה אמנותית לא ממש הייתה לשניר ברירה - אין שום דרך לשמור לכל אורך 135 הדקות על ארשת רצינית נוכח השתלשלות אירועים כזאת. עם זאת, אין סיבה לנוע בחוסר נוחות, משום שעל ההומור מחפים רגעים תיאטרליים עוצמתיים של הנשים המעורבות, כל אחת בתורה - אלמגור כאם, מטטוב כאישה הראשונה, ליאת אקטע כאביבה, רעייתו השלישית של גלר, אלינור וייל כבתה, מרינה שויף כחברתו הרופאה של גלר החשודה בסיוע לרצח ובמיוחד מיקי פלג-רוטשטיין הנהדרת כשלומית, אשתו השנייה, עם מונולוג זועק ברגע מופלא של התפכחות.
קשה לחשוב על ליהוק טוב ומדויק יותר מגיל פרנק לדמותו של גלר. יש לו את כל התכונות להיות נוכל מקסים: הוא נוטף כריזמה - מסוקס וערמומי, אבל עם קול מלטף, יודע להיות מנומס ובמקביל לאצור את הזעם עד רגע ההתפרצות. פרנק עושה בתפקיד הראשי עבודה מדהימה, ואפילו מצליח לגרום לנו להיכנס לראשן של הקורבנות ולהבין כיצד נשבו בקסמו של קופר/גלר.
"סיבת המוות אינה ידועה" היא הצגה שבנסיבות אחרות הייתי, ככל הנראה, מבטל בבוז מפאת חוסר אמינות. ביטויים כמו "עלילה מקושקשת" או "מופרך" היו עושים דרכם בקלות מהמקלדת. העובדה שהמחזה הזה נשען על סיפור אמיתי הופכת אותו לעוצמתי, משמעותי ולא פחות חשוב מכך - מהנה.
שורה תחתונה: 4.5 כוכבים