פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מוזיקה שמיימית ונשים בוגדניות: האופרה "כך עושות כולן" הרטיטה את לבנו

      האופרה הקלאסית של מוצרט "כך עושות כולן" הייתה הימור בטוח מצדה של האופרה הישראלית. משחקי החיזור של מוצרט הוצגו בצורה מופלאה על ידי קאסט ישראלי ברובו, וקשה שלא לתהות אם יש כאלה שבטעות רואים כיום במוצרט מיזוגן שחושב שכל הנשים בוגדניות

      התמזל מזלי לכתוב ביקורות על אמני-על בתחומם. זכיתי לסקר הופעות של אגדות רוק כמו בוב דילן והרולינג סטונס, ראיינתי את בריאן ווילסון, מוריסי וגם קשקשתי עם פול סיימון. כל זה לגמרי על קצה המזלג. במוצאי שבת זכיתי לראות יצירה של מישהו שמתעלה אפילו על כל השמות הגדולים האלה - וולפגנג אמדאוס מוצרט, וזכיתי בשיעור בענווה. איך לעזאזל אני, המבקר הקטן מישראל הקטנה, אמור בכלל לכתוב מילה או חצי מילה של ביקורת על האופרה המושלמת של גדול המלחינים הקלאסיים בכל הזמנים?

      ואכן, הבחירה באופרה הקלאסית של מוצרט "כך עושות כולן" הייתה הימור בטוח מצדה של האופרה הישראלית. לעומת ההפקה הקודמת שעלתה באופרה - "הנוסעת" של המלחין היהודי מיצ'סלאב ויינברג, שהפרטיטורה שלה נבלעת בתוך הנושא הטעון והמורכב של זיכרון השואה - היצירה הגדולה השלישית בטרילוגיה של מוצרט עם הליברטיסט האיטלקי, לורנצו דה פונטה (אחרי נישואי פיגרו ודון ג'ובאני).

      כך עושות כולן אופרה (יח"צ , יוסי צבקר)
      הימור בטוח. "כך עושות כולן" (צילום: יוסי צבקר)

      האופרה, המוכרת בעולם בשמה האיטלקי "Così fan tutte", עוסקת בנושא מפתיע יחסית לסוף המאה ה-18: סקס. מוצרט הבין שבשביל שאופרה תהפוך להיות יצירה מדוברת ופופולרית היא צריכה לעסוק בדברים שהצופים יכולים להזדהות איתם. במקום סיפורים על בתי מלוכה ואגדות מיתולוגיות, מוצרט למעשה רצה שהאופרה שלו תהפוך להיות, הלכה למעשה, אופרת סבון. אם ב"נישואי פיגרו" ו"דון ג'ובאני" סיפורי האהבה והמתח המיני עצורים יחסית, ב"כך עושות כולן" הכל מונח על השולחן. ארבעת גיבורי האופרה בוגדים אחד בשני, ועדיין מצליחים לשבות את לב הצופים (להבדיל מדון ג'ובאני, שלא מעורר אמפתיה מהקהל). זה היה יותר מדי בשביל הקהל של שנת 1790, ולמעשה האופרה הפכה לפופולרית 150 שנה אחרי, כשהעולם התחיל להתאושש ממלחמת העולם השניה.

      סיפור העלילה, שמתכתב עם הסיפור המאה והאחרון בדקאמרון של ג'ובאני בוקאצ'ו מאמצע המאה ה-14, מספר על התערבות בין שני גברים לקצין משטרה, שטוען שהארוסות שלהן הן "כמו כולן" ובשעת אמת הן לא ישארו נאמנות להן. השניים מתחזים לגברים אחרים, ובחיזוריהן הנמרצים אכן גורמים לארוסות לבגוד בהם - אך לא פחות חשוב, כל הארבעה לומדים "שיעור" על אהבה. המסר הניהליסטי של מוצרט הקדים את זמנו, ונראה כאילו נלקח מתוך פרק של "בוג'ק הורסמן" או "ריק ומורטי". גם אהוד מנור כתב פעם על אותה סוגיה מורכבת, שכן "אם זאת אהבה - אז למה היא לא טובה". מוצרט הקדים את כל אלה ופשוט אמר, אהבה תמיד צריכה לגרום לתחושה טובה, ברגע שהיא גורמת לכאב (לרבות חרדה וגעגועים) - זה טבעי להיכנע לתאוות הגוף, ולשעשועים חסרי משמעות. ברקע המוזיקה של מוצרט גאונית כדרכה, אבל קל להבין למה האופרה הזאת לא ירדה לכולם בקלות בגרון באירופה של סוף המאה ה-18.

      כך עושות כולן אופרה (יח"צ , יוסי צבקר)
      גאווה לצאת לתל אביב. "כך עושות כולן" (צילום: יוסי צבקר)

      במוצאי שבת עלתה ההופעה האחרונה ברצף של הופעות חדשות של האופרה, בבימויו של אטום אגויאן. איתן שמייסר (שהחליף את דניאל כהן) ניצח על תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, שהתאימה את עצמה באופן מופלא לצליל הייחודי של מוצרט. לרגע אפשר היה להרגיש שכולנו חזרנו בזמן לסוף המאה ה-18 בוינה, שם האופרה עלתה לראשונה.

      משחקי החיזור של מוצרט הוצגו בצורה מופלאה על ידי קאסט ישראלי ברובו. בתפקיד פיורדיליג'י הנאמנה (כמעט) חלקו הזמרות הישראליות נועה דנון ויעל לויטה. דורבלה הדרמטית גם היא זכתה לליהוק כחול-לבן, עם נעמה גולדמן וענת צ'רני. האחרונה, שהופיעה בערב הפינאלה בו נכחתי, כבשה את הבמה לא רק בזכות קול המצו סופרן שלה - אלא גם בזכות כישרון משחק דרמטי ומשעשע. בפעם הקודמת שראיתי את צ'רני על במת המשכן לאומנויות הבמה, באופרה "הנוסעת", כתבתי עליה שהיא הצליחה בתפקידה המשני של כריסטינה להציג את מעט האנושיות שנותרה מאחור באושוויץ. דורבלה שלה ב"כך עושות כולן" היא ההפך הגמור. עם פאה בצבע סטורברי-בלונד שובבה, חיוך כובש ושפת גוף מהפנטת היא הפכה ערב של מוזיקה בת מאות שנים לקומדיה אנושית מלבבת.

      עודד רייך, הבריטון המצוין שוב הוכיח שמקומו נמצא בקדמת הבמה בתפקידו כגוליימו, בעוד תפקידו של פרנדו היה היחיד מבין ארבעת הגיבורים הראשיים שהופקד בידיים לא ישראליות: עם מרק מילהופר ואלאסדיר קנט הבריטיים. האחרון הפליא לבצע את תפקידי הטנור, והיה אחראי בעיניי לטור-דה-פורס של הערב עם ביצוע פשוט מושלם ל-Un'aura amorosa ("נשמת אוהבים").

      כך עושות כולן אופרה (יח"צ , יוסי צבקר)
      גירל פאוור. "כך עושות כולן" (צילום: יוסי צבקר)

      יונוץ פאסקו הרומני בתפקיד דון אלפונסו, חלק מחבורת "זמרי דניאל אורן" שמוכר לכל חובבי האופרה הישראלים, עמד בסטנדרט הקבוע שלו הן מבחינה ווקאלית והן מבחינה דרמטית, בעוד זמרת הסופרן הילה בג'יו חוזרת לתפקיד הקומי של דספינה המשרתת, תפקיד אותו גילמה כבר לפני יותר מעשור על במת האופרה הישראלית וניכר שהיא שוחה בו באלגנטיות וטבעיות, אך לצערי מוצרט פשוט לא כתב לתפקיד רגעים מוזיקליים זכורים מדי.

      העובדה ששילוב של תזמורת קאמרית עם קאסט כמעט על טהרת הכחול-לבן הפיק שלוש ומשהו שעות של מוזיקה שמימית הוציאה את הקהל לרחובות תל אביב בהרגשה של גאוות יחידה שלרוב לא מתרחשת בהפקות הגדולות של האופרה הישראלית. השירה הייתה באיטלקית, המוזיקה הייתה של מלחין אוסטרי אבל הלב הגדול שהניע את היצירה הקאנונית הזאת על הבמה היה ישראלי. לעומת סצנת הסיום המבלבלת, הפעם היה ברור שהלב נמצא במקום הנכון.

      בקטנה

      קשה שלא לשפוט לחומרה את מוצרט מנקודת המבט של 2019, ולראות בו כמיזוגן ששונא נשים וחושב שכולן שרמוטות בוגדניות שאי אפשר לבטוח בהן (ובכן, בדיוק כמו גברים) אלא שזו תהיה טעות. הדמויות של דורבלה ופיורדיליג'י מצטיירות כפמיניסטיות כמה מאות שנים לפני שהמציאו את המילה. הן נחושות בנאמנותן כפי שהן גאות בעצמאותן. הכאב של פיורדיליג'י כשהיא מבינה שהיא מתאהבת במישהו שאינו הארוס שלה אמיתי, אבל היא נכנעת לתאווה לא בגלל שהיא "קלה להשגה" אלא להפך, בגלל שהיא חזקה מספיק בשביל לשאת בתוצאות. דורבלה "נכנעת" לפיתוי של הגבר השחרחר מאלבניה לא בגלל שהיא חלשת אופי, אלא בגלל שהיא מבינה שאולי מגיע לה יותר מהכאב שהיא חוותה מהאהבה הנוכחית שלה. מוסר ההשכל הזה בעייתי, ללא ספק, אבל בהתחשב בעובדה שהאופרה נכתבה לפני 230 שנה, נראה שיש לנו הרבה מה ללמוד מהגירל פאוור שמוצרט הנחיל לגיבורות שלו.