"אני מוריש את כל רכושי לאשתי בתנאי שהיא תתחתן מחדש מיד. ככה יהיה לפחות אדם אחד שיצטער על מותי". את המשפט ההומוריסטי המצוין הזה הגה היינריך היינה, והוא נכון לא רק ביחס לבני זוג אלא גם לגבי ילדיהם. פרידת נצח מהורה היא אירוע לא פשוט, אבל קשה שלא להודות שהוא גם נותן לעתים פתח של תקווה. עבור הצאצאים, ירושה של כסף רב או דירה מהווה מנוף כלכלי עצום. קריאת הצוואה של הנפטר היא הרבה פעמים רגע של זכייה בלוטו, פרדוקסלי ככל שזה נשמע.
ב"לא לריב" (תיאטרון הקאמרי), מחזה קומי שכתב גור קורן בבימויו של גלעד קמחי, מגיעים האחים גור (קורן עצמו), איילת (עירית קפלן) וסלע (דביר בנדק) למשרדו של עו"ד יריב ביטון (נדב אסולין) כדי לחשוף את צוואת אביהם. בעודם מצפים לחלוקת הרכוש, מתחוור להם כי אביהם יעקב הוריש את הדירה בת ארבעת החדרים לאישה מסתורית בשם יפית אטיאס (ירדן ניקפהמה) שאינה נמנית על בני המשפחה. הם מחפשים ומוצאים את יפית, מפגש שגורר עמו הרבה רגעים מביכים.
המחזה הזה מטפל בצורה קומית במלחמות ירושה. שעשויות לשנות מקצה לקצה יחסים בין אחים. קורן טמן בו בקטנה רבדים נוספים, כמו מאבק ברגשי נחיתות ובשד העדתי. הבעיה היא שבדרך כלל התוצאה שלו בוסרית מדי. יש רגעים נחמדים ב"לא לריב", במיוחד אלה שבהם מעורבים אסולין הנהדר (ולא בפעם הראשונה. האיש קומיקאי בחסד) בתפקיד העו"ד וכנרת לימוני כמזכירתו, אבל יצאתי ממנו בתחושה של החמצה. הצגה קומית לא אמורה בהכרח לגרום לך לתפוס את הסרעפת, אבל היא כן צריכה להחזיק אותך בעקביות לכל אורכה. ב"לא לריב" יש יותר מדי רגעים מתים ופחות מדי רגעים מצחיקים. יש בה גם הרבה רגעים מעצבנים. למשל, משפט כמו "לך תאכל פתיתים" (הלבנה ל"לך תזדיין") יכול להיות משעשע כשהוא נזרק לאוויר פעם או פעמיים, אחר כך הוא מתחיל לעייף ובסוף הוא כבר מרגיש מאוס לחלוטין.
גם בגזרת השחקנים יש חוליות חלשות. אסולין ולימוני מעולים, כאמור, מה שקשה להגיד לגבי השאר. המשחק של קורן חלבי מדי וקפלן, נהדרת כמעט בכל תפקיד שהיא מגלמת, לא דומיננטית מספיק ונבלעת בבינוניות של ההצגה. ירדן ניקפהמה בתפקיד נערת הליווי יפית אטיאס חיננית מאוד, אבל גם היא לא מצליחה להותיר חותם משמעותי. צורם במיוחד הליהוק של בנדק כסלע, האח הבכור. כסטלן הוא פשוט נראה מאולץ מדי, מרגיש כמו דג שנפלט ליבשה ומנסה לחזור למים. בשלב מסוים סלע לובש ארשת רצינית ואז מגלים את איכויותיו האמיתיות של בנדק. פתאום, כשהוא לא מתאמץ להצחיק, הוא חוזר להיות שחקן אהוב עם יכולות מוכחות.
אולי הרגע שמציין יותר מכל את רדידותה של ההצגה הוא זה שבו כולם על הבמה נוחרים מצחוק, ומולם נרשמת דממת מוות בקהל. איש מלבד השחקנים שעל הבמה לא הזיז שריר בפניו. היו עוד כמה רגעים כאלה, אם כי למען ההגינות צריך לציין שהיו גם רגעים אחרים של צחוק בריא בואך מתגלגל. מה שלא מוטל בספק הוא עוד תפאורה מפוארת מבית היוצר של ערן עצמון הנהדר, שיצר במה מתחלפת שהגיעה לרמת שלמות.
"לא לריב" אינו מחזה מסויט, יש בו רגעים חינניים וגם כמה יציאות מבריקות, אבל הוא לא מצליח להתעלות מעל הבינוניות. גם הפואנטה שלו חלשה מדי מכדי לצאת עם תחושה טובה שלפחות הקינוח היה טעים. הוא מנסה להצחיק וגם לגעת בנושאים כואבים, אבל בדרך כלל מוצא את עצמו תלוי בין הרובד הקומי לרובד הרציני. התוצאה היא 100 דקות של הצגה מונוטונית שלא מדגדגת את סף הרגש המינימלי.
שורה תחתונה: 3 כוכבים
