סדרות סרטים נוטות להישחק בפרק הרביעי שלהן. "הארי פוטר" ו"רוקי" הן דוגמאות נדירות לכאלה שהצליחו לעמוד בסטנדרטים גם אחרי שלוש פעמים, ומנגד עומדים שלל מקרים הפוכים - "סופרמן", "מלתעות", "עידן הקרח" ועוד. לכן, קשה היה שלא לחשוש לקראת "צעצוע של סיפור 4", מה עוד שהוא יוצא לאוויר העולם לאחר טלטלות חסרי תקדים באולפני פיקסאר: ג'ון לאסטר, שעמד בראש אימפריית האנימציה וגם ביים את שני הפרקים הראשונים בסדרה, עזב בעקבות עדויות על רצף ארוך של הטרדות מיניות. האולפן נכנס לתקופה חדשה, ומי שהחליף את המאסטר הוותיק בכס הבימוי היה ג'וש קולי חסר הניסיון, שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו כבמאי.
בסוף השבוע, "צעצוע של סיפור 4" עלה ברחבי העולם וגם כאן, כמובן בגרסה המקורית ובאחת מדובבת. כך התאפשר לבחון אם הסרט עומד ברף הגבוה שהציבו שלושת קודמיו, ולבדוק למה בכלל היה צריך אותו, בהתחשב בעובדה שנדמה היה כי הפרק השלישי מסיים את הסדרה באופן כה יפה ושלם.
ובכן, האירועים מתרחשים כמה שניים לאחר תום הסרט הקודם. הצעצועים בשמם הוא נקרא נדרשים להסתגל למציאות אחרת, לאחר שהבעלים הקודם שלהם עבר לקולג' והם הופקדו בארונה של ילדה בשם בוני, שעומדת להתחיל שלב חדש בחייה: גן ילדים. וודי, זקן הצעצועים שכרגיל מדבר בקולו של טום הנקס, מתייחס בחרדת קודש לתפקיד שלו ושל חבריו כמלאך השומר שלה, ומוכן לעשות הכל כדי לשרת אותה בנאמנות.
האתגר מגיע כשהיא הולכת ליום אוריינטציה בגן וחוזרת משם עם חבר חדש - צעצוע שבנתה לעצמה בעזרת כף-מזלג ועוד כמה אלמנטים בסיסיים. כלי המטבח החד-פעמי משוכנע כי מקומו בפח האשפה, ולשם הוא מנסה ללכת. וודי, מתוך ההבנה כי הילדה שהוא כה אוהב זקוקה לו, לא מוכן לתת לזה לקרות, והמאמצים שלו להגן על החבר החדש יוציאו את כולם להרפתקה, שתיקח אותם מן המרחבים המוגנים של ארון הצעצועים למקומות מסוכנים יותר, ובהם חנות עתיקות מסתורית ופארק שעשועים.
במהלך המסע הזה, יידרש וודי לשחרר, ולהבין שמותר לו לחשוב גם על עצמו, ולא רק על בני האדם שהוא אמור לשחק איתם. נוסף לכך, יש כאן עוד כמה רעיונות ואלמנטים חדשים, יחסית לסרטים הקודמים. כרוח הימים, הפעם הקול הנשי חזק יותר, ולא רק בגלל שהצעצועים שייכים לילדה ולא לילד. בו פיפ, צעצוע דמוי רועת צאן שהיתה דמות זניחה לחלוטין בפרקים הקודמים, חוזרת הפעם ובגדול כאחת הגיבורות המרכזיות. בצד זאת, נוספת גם גיבורה חדשה לחלוטין - בובה נטושה בשם גבי, שאף אחד לא רוצה לשחק איתה, אולי בגלל פגם שיש בה, וכל שנותר לה הוא להתייסר על המדפים של חנות העתיקות בחברת נושאי הכלים שלה, צמד בובות פיתום מקריפות למדי.
נוסף לכך, יש לומר כי הכף-מזלג הוא ככל הנראה הצעצוע הבסיסי בתולדות הסדרה, בכלל מן הדמויות הפשוטות שנראו בעולם האנימציה המודרני. זו אולי דרכו של הסרט, שעלה מן הסתם הרבה כסף, לומר כי יצירתיות קיימת בכל מקום, ולא בהכרח צריך בשבילה תקציבי ענק: די בדמיון הקודח של ילדה אחת.
כך או כך, ספורקי הוא דמות מצוינת, מה שנכון גם לגבי כמה דמויות חדשות אחרות, המדובבות בידי כמה מן השמות הלוהטים כרגע: דיוק קאבום, צעצוע של פעלולן אופנועים קנדי המדבר בקולו של קיאנו ריבס, ובובות ברווז וארנב עם נטייה לשגות בחלומות בהקיץ, אותם מדבבים ג'ורדן פיל וקיגן מייקל קיי. גם גבי, אותה מדבבת כריסטינה הנדריקס, היא תוספת מוצלחת ביותר, ומעל כולן עומדת בו פיפ, בקולה של אנני פוטס ועם עבודת אנימציה שגורמת לה להיראות אנושית ומלאת יותר מכל בן אדם. סיפור האהבה שמתפתח בינה לוודי מצליח להיות יפה ומשכנע לכל אורכו.
האמת היא, שכל הדמויות ב"צעצוע של סיפור 4" מעולות - הן כתובות, מעוצבות ומדובבות ברמה הגבוהה ביותר, שהופכת אותן למלאות אופי, צבע, הבעה ורגש. הדינמיקה ביניהן טובה, והסרט כולו כתוב טוב, ערוך כך שלא תהיה בו שניה מיותרת, ונהנה מאנימציה מרהיבה, מוזיקה נעימה והרבה חמלה ואהבה לצעצועים, אנשים ומה שביניהם. אז אם כל האלמנטים בו כל כך מוצלחים, איך זה שהתוצאה הסופית לא באמת מצליחה להמריא ולרומם את הרוח?
סיבה אחת לכך היא שאין בתוצר הזה דופי, אבל הוא גם לא מתעלה בצורה יוצאת דופן. זה אולי הפרק הכי פחות מצחיק בסדרה, וחוץ מן האתנחתות הקומיות שמספקים דיוק קאבום וצמד היצורים הפרוותיים, כמעט ואין בו בדיחות, בטח לא מצחיקות. מנגד, גם הרבה עוצמה רגשית אין פה, אולי בגלל שדמותה של הילדה אינה מפותחת או עמוקה במיוחד, והאירועים סביבה נותרים על אש קטנה, כמו גם הסרט כולו.
יש ב"צעצוע של סיפור 4" הרבה קטעי פעולה, אבל גם הם לא מסעירים במיוחד, אולי מפני שחלקם מזכירים התרחשויות שכבר ראינו בשלושת הפרקים הקודמים. האמירה הזו נכונה באופן כללי לגבי הסרט, שגם מעט חוזר על עצמו, ובשלב מסוים נהיה מונוטוני למדי.
צפיתי ב"צעצוע של סיפור 4" ברב חן דיזנגוף, בו ראיתי בזמן אמת את הפרק הראשון בסדרה. באולם ישבו ילדים בגיל שבו הייתי בזמנו, וכיוון שלפי הדיווחים, בית הקולנוע המיתולוגי עומד לסגור את שעריו, כנראה שהילדים שלהם כבר לא יצפו בו ב"צעצוע של סיפור 7", ומי יודע אם בכלל עוד יישארו אולמות שיקרינו אותו.
כך או כך, אותם זאטוטים בחופשה היו נלהבים ביותר, ולא הפסיקו לצחוק מן ההתרחשויות ולמחוא להם כף - אולי כי לא ראו את הפרק הראשון בסדרה, לפחות לא מספיק פעמים כדי לזכור אותו בעל פה. אז אם לחזור לנקודת ההתחלה, התשובה לשאלה "עד כמה עייפות החומר מורגשת?" תלויה גם בשחיקה של הקהל. מי שחרשו על שלושת הפרקים הקודמים יתקשו להתרגש, אבל מי שמגלה את העולם הזה לראשונה יתלהב ויתאהב, ואל תתפלאו אם יחזור מהגן עם צעצוע שבנה מכף-מזלג.
הפודקאסט של "סרטים זה אנחנו" על "צעצוע של סיפור 4"
