הסיפור הזה נשמע כמו אגדה, אבל מדובר במציאות לאשורה: עד שנות השמונים, פעל בתל אביב גן חיות. העובדה הזו מדהימה במיוחד בהתחשב בכך שהוא לא מוקם בשוליים של העיר, אלא במרכזה, איפה שכיום ניצב גן העיר, שכר הדירה מרקיע שחקים ובמקום אריות בכלובים, אפשר למצוא בעיקר בתי עסק שמוכרים עראייס ליאפים. נוסף לכך, חשוב להבהיר שלא היה מדובר בסתם פינת חי מורחבת, אלא בגן חיות של ממש, מהסוג שיש בערים גדולות באירופה. פילים, נמרים וקנגורו היו כלואים בו לרווחת הקהל, עד שכל החבורה הזו עברה דירה לספארי ברמת גן.
כעת כל מה שנותר מזה הם זיכרונות, ועכשיו גם סרט תיעודי בשם "אין אריות בתל אביב", פרי עטו של היוצר הוותיק דוקי דרור, שהוצג בחודש שעבר בפסטיבל דוקאביב והערב (21:05) יוקרן בכאן 11. הוא גם זמין בערוץ היוטיוב של תאגיד השידור הציבורי וכדאי לנצל את אחת הדרכים כדי לצפות בו, שכן מדובר ביצירה מרתקת ומאירת עיניים.
הסרט מציג בצורה קולחת את סיפור הקמת גן החיות, שנשמע בלתי סביר כמעט כמו עצם קיומו. ובכן, מסתבר כי מייסדו היה ד"ר מרדכי שורנשטיין, שנודע בתחילה כרב הראשי של קופנהגן, אך אז עזב את דנמרק לטובת שתי תשוקות גדולות אחרות שלו: הציונות, ואהבה לבעלי חיים. הוא עלה לתל אביב ב-1935 והחל במו ידיו לממש את החזון מרחיק הלכת שלו להקים בה גן חיות, וזה כמובן בשלב שבו לעיר עוד אפילו לא היתה מדינה.
בסופו של דבר, החלום התממש שלוש שנים לאחר עלייתו של שורנשטיין. גן החיות זכה להצלחה כבר מתחילתו, מה שממחיש כי גם לפני קום המדינה, היישוב שקק חיים והיתה בו פעילות תרבותית עשירה. זו גם תזכורת לכך שלעתים שרר כאן דו-קיום, שכן יהודים וערבים בילו יחדיו במקום, ונהנו בצוותא לצפות בנמרים וחבריהם.
נוסף לכך, הסיפור הגדול הזה מכיל בתוכו עוד כמה סיפורים קטנים, אך מרתקים ומאלפים גם כן: למשל, העובדה שאחד מן העובדים הבולטים בגן החיות היה גרמני נוצרי, ולאחר שפרצה המלחמה, הוא נאלץ לעזוב את משרתו ולשהות תקופה במחנה מעצר; או ההתמודדות שלו ושל עמיתיו עם אחד מן האירועים הטראומתיים בתולדות העיר - הפצצתה בידי חיל האוויר האיטלקי ב-1940, עוד התרחשות שכיום נשמעת דמיונית, אבל קרתה באמת.
אף שהסרט נמשך פחות משעה, דרור מוצא את הזמן להציג את הסיפור הזה באמצעות שלל אמצעים אמנותיים: קטעי ארכיון, המתבססים על תחקיר שנראה כי היה מושקע ומדוקק; ראיונות עכשוויים עם מי שעוד זכו לבקר בגן החיות, או עם מומחים ומומחיות לנושאים הרלוונטיים; וגם איורים של תלמידי ותלמידות בצלאל, תלמידיו של זאב אנגלמאייר, מעריץ ותיק של שורנשטיין וסיפורו. לאיורים הללו אחראים גפן רפאלי, אלון בראייר, אוהד גבעתי, הילה רוניס, תמר הוכששטר ונטע חיים. כולם תאווה לעיניים, והם מיטיבים להדגיש את הממד הפנטסטי של הסיפור. אמצעי אמנותי פחות מוצלח הוא הבחירה של הבמאי לתאר לפעמים את ההתרחשויות באמצעות קריינות אנכרוניסטית במכוון, סטייל "יומני כרמל". יש במהלך הזה משהו קצת ילדותי, ומזל שהוא לא חוזר על עצמו יותר מדי.
כך או כך, כוחו של הסרט טמון בהצלחתו לבנות את המיתולוגיה של גן החיות ואז לפרק אותה. במבט מרחוק, כל זה נשמע כמו מעשייה חמודה ומקסימה, אך בקלוז-אפ, מתברר שהאמת שונה לחלוטין. קודם כל, בגלל הדרמות האנושיות סביב המקום: מתברר כי בשלב מסוים, עסקני העיר פשוט ניפנפו את שורנשטיין, הדיחו אותו בבושת פנים והשתלטו על מפעל חייו, ובסופו של דבר הוא מת רחוק מן העיר, חסר כל ובודד.
מובן ש"אין אריות בתל אביב" מביא רק צד אחד של הסיפור, אבל לפחות מן המתואר בו, בני האדם שהיו מעורבים בהדחתו של שורנשטיין היו צבועים יותר מכל צבוע ונלוזים יותר מכל נחש, ולא היססו לקחת אדם יקר ולהשפיל אותו עד עפר.
נוסף לכך, לא רק בני אדם סבלו מן הסיפור הזה. גן החיות אמנם קם ב-1938, אבל הסרט עליו נעשה ב-2019, תקופה בה הפרספקטיבה שונה לחלוטין: כיום, יש מודעות גבוהה הרבה יותר לכך שגני חיות הם דבר לא לגיטימי, המחזיקים את בעלי החיים במקומות בהם אינם אמורים להיות, בתנאים לא ראויים. זה נכון שבעתיים לגבי הגן בתל אביב, בו המרחבים היו מצומצמים במיוחד וגם התנהגות הצוות היתה בעייתית לפעמים. אחד הרגעים העצובים בדוקו הזה מספר כיצד פיל מעך למוות עובד שהתעמר בו. מובן שלאורך השנים נרשמו ברחבי העולם הרבה מקרים דומים, וזה עדיין קורה: לפני שנה, למשל, אריה שחמק מכלובו בצפון קרוליינה הרג מתמחה צעירה. כששמים מישהו בכלוב, זה אף פעם לא ייגמר טוב.
מפתה להיזכר בגן החיות התל אביבי בגעגוע נוסטלגי, ו"אין אריות בתל אביב" מרשה לעצמנו להשתעשע עם המחשבה הזו למשך זמן, אבל בסופו של דבר הוא מאלץ אותנו להתמודד עם האמת: מזל שכבר אין בו את הגן הזה והלוואי שהוא לא יקום מחדש לעולם, כי המקומות הללו עושים רק רע לחיות, ובסופו של דבר גם לבני האדם.
