בורקס תרד

"בית"ר פרובנס" של אורי ענבר ויובל פרידמן מצטרף לגל החדש של סרטי איכות ישראליים שירפרפו על קו המאה אלף צופים. וכמו אמא של קוסאשווילי, גם לענבר גימיק מפתיע - זאב רווח, לא כגלגול נוסף של חכם חנוכה. ואם נשכח לרגע כמה פעמים של "יאללה" ופעם אחת של "כפרה" מפי אסנת חכים, שהתאמצה לשווא להכהות את עכוזה הלבנבן, אפשר לומר בלב שלם שכלל הליהוק, שבמרכזו איתי תורג'מן, מרשים למדי.

הסיפור כבר סופר בעבר בגירסה זו או אחרת. לעיירה דרומית נידחת עתידה להגיח למשחק גביע בודד קבוצת הפאר מכבי תל אביב, שהופעתה מכניסה את התושבים המקומיים לאטרף כללי. בחזית הסרט עומד סיפור הקונפליקט הידוע של האב והבן. האב הסימבולי (רווח) חולם להראות לקבוצה שבעטה אותו בעבר החוצה שהוא יכול לשחק אותה מחדש, והפעם בזכות הבן היורש, שלומי חזי (תורג'מן), "היהלום של הדרום". ואילו האחרון נאבק בשלטון האב בכדי שיוכל להיחלץ משממת הדרום, לגעת באבק הכוכבים של העיר הגדולה ולממש את החלום הפרטי שלו. הסוף מנחם וחותם את כל הדילמות בהפי אנד ריאליסטי, למרות שהאופטימיות שלו נדמית אפעס פנטסטית.

הבחירה בעיירה דרומית שכוחת אל, שכל תושביה חולמים על היום שבו יתחככו מרכז ושוליים על חלקת אדמה אחת, ולו רק לרגע חולף, בהחלט אטרקטיבית מבחינת הצופה הישראלי. שכן היא מלכדת את כל קצוות קהל היעד של הקולנוע האיכותי-עממי המקומי. מי שרגלו לא חצתה, לפחות מאז הצבא, את צומת גנות, יכול לקחת חלק בחוויה כאילו אנתרופולוגית-הומאנית שמשלימה פערים ופותחת לבבות. ומי שמזוהה עם הזנוחים יכול עכשיו להיראות ולהתהוות כנתח אהוד ולגיטימי על המפה החברתית הישראלית. רק שאם נדמה ש"בית"ר פרובנס" הוא הצ'אנס המי יודע כמה שלנו להביט דרומה מתל אביב ולגלות את מה שמכונה, ולא ברור למה, "ישראל האמיתית", אז זהו שלא.

שכן "בית"ר פרובנס" הוא המראה התרבותית שמשקפת לעינינו את מה שנראה מבעד למבט האשכנזי ההגמוני שמשמר ומקבע את התדמיות החברתיות, דווקא באמצעות רטוריקה מניפולטיבית שמנסה לכאורה לנפץ אותם. החולמים המדוכאים של הסרט לא חולמים לשנות את אי-השוויון החברתי-תרבותי-מעמדי שבין הפריפריה והמרכז, אלא דווקא להצליח אצל האליטה השולטת, ואם לא אז לפחות לזכות בעפעוף קל לעברם או לברוח לגמרי. "בית"ר פרובנס" הוא לא סרט שמייצג תודעה מעמדית, אלא תודעה אישית.

זאב רווח אולי נוטש לרגע את עסקי הבורקס, אבל הרעבתנות הנלעגת שבה הוא טורף את עוגות הסברינה הנשכחות משנות השמונים, המערופים הקטנים שלו ובעיקר נבואת הזעם הסטריאוטיפית על ה"הם", אנשי העיר הגדולה צונני המבט ונטולי הסנטימנטים שלא יחמיצו הזדמנות לגלגל אותך חזרה בכיוון אשקלון, כל אלה לא באמת מאפשרים לו לעורר סימפטיה שאינה פטרונית או להיחלץ מדמות המדוכא מעורר הרחמים.

גם שלומי חזי הוא לא בדיוק בילי אליוט שטיפופי המחול הבלתי נשלטים שלו רומסים דפוסים וסטיגמות חברתיות שמרניות. חזי הוא יותר מין טמבל מקומי שיכול לבעוט את עצמו החוצה רק באמצעות האופציה הנורמטיבית ביותר - כדורגל. ואם זה לא עובד, כפי שהוא מצהיר באוזני האב רווח, אז מה הטעם. חזי אינו אחוז תשוקה פנימית יוקדת כאליוט, הוא פשוט לא יודע לעשות משהו אחר.

ועם זאת, על אף שהמתכון הסיפורי שבלוני והתסריט לא תמיד נמלט משעמום והסאב-טקסט התרבותי די בעייתי, הסרט מהווה ייצוג ראוי ורצוי של קולנוע ישראלי שנראה, משוחק ומבוים טוב. כזה שיש לו פוטנציאל להיוותר בזיכרון הקולקטיבי לא רק כפריט מעלה אבק על מדפי ארכיון החוג לקולנוע.