פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיום אפל ומורכב לעונה כמעט מושלמת: הגיע הזמן להוציא את "סימון בוקנגרה" לפנסיה

      המוזיקה נפלאה כצפוי, וגם הביצוע מצוין - אבל היצירה המורכבת של ורדי שמשתרעת על פני 25 שנים פשוט לא מצדיקה את ההשקעה בה יותר. אחרי עונה מדויקת ומלאה בשיאים, ההפקה האחרונה של העונה באופרה הישראלית השאירה אותנו עם טעם של עוד, אבל ממשהו אחר לגמרי

      סימון בוקנגרה (אתר רשמי , יוסי צבקר)
      עיצוב תפאורה מפעים, תלבושות מדהימות, אבל האופרה עדיין לא מצליחה לרגש. מתוך האופרה סימון בוקנגרה (צילום: יוסי צבקר)

      אחרי יצירות מופת רומנטיות כמו "סלומה", "ורתר" ו"כך עושות כולן", אופרות מותחות ועוצרות נשימה כמו "טוסקה" ו"נשף מסכות", חוויה מטלטלת ומצמררת בדמות האופרה "הנוסעת" שמתרחשת ברובה במחנה ההשמדה אושוויץ - ההפקה האחרונה של עונת 2018/19 של האופרה הישראלית עלתה אמש עם הצגת הבכורה של "סימון בוקנגרה", אופרה שאם חייבים לרדד אותה למילה אחת, חייבים להשתמש במילה: "מורכבת".

      זו אופרה מורכבת מכיוון שלהבדיל ליצירות המופת האחרון של ורדי, היא מתעסקת במספר נושאים כבדים במקביל, שלא כולם מצליחים לכבוש את תשומת הלב של הקהל במאה ה-21. לשם שינוי לא משנה אם מדובר בצופה אופרה ותיק או מתחיל, משהו בעיסוק בפוליטיקה הפנימית של גנואה במאה ה-14 נידון לכישלון בימינו, ולא משנה כמה היצירה המוזיקלית שברקע מוצלחת וסוחפת.

      מחלקת השיווק המצוינת של האופרה הישראלית השיקה את ההפקה החדשה של "סימון בוקנגרה" עם התיאור "אופרת מתח עוצרת נשימה", אבל זו לכל הפחות קצת הגזמה. כבר בזמן אמת, כשעלתה לראשונה על הבמות בוונציה ב-1857, האופרה הפוליטית של ורדי זכתה לקבלת פנים קרירה, כאשר ורדי עצמו כינה אותה "כישלון". הוא חזר אליה אחרי כמעט חצי יובל, שכתב אותה והפך אותה למודרנית יותר בעיקר בזכות השימוש המצוין בקטעי מקהלה דינמיים וסוחפים. הגרסה הסופית היא גם זו שעדיין עולה מדי פעם בבתי אופרה ברחבי העולם, אך בעיקר זוכה לביצועים תזמורתיים.

      סימון בוקנגרה (אתר רשמי , יוסי צבקר)
      הבס הצלול של אינסנג סים הדרום קוריאני הפך אותו לסולן הבולט. מתוך האופרה סימון בוקנגרה (צילום: יוסי צבקר)

      בשביל להבין את העומק העלילתי של "סימון בוקנגרה" יש צורך בידע מטרים, שניתן רק לשער שיש למעט מאוד ישראלים בימינו שאינם מחזיקים בתואר שני בהיסטוריה הפוליטית של איטליה. אם זה לא מספיק, העלילה המסובכת משתרעת על פני 25 שנים, משתמשת בביטויים פוליטיים ארכאיים כמו דג'ואים, קנסורים, קונסולים ואיידילים. מעטים יכולים להבין היום את תחושות הקיפוח של הפלבס ואנשיו (הפלבאים) כלפי הפטריקים. אפשר לנסות להקביל את זה בכוח לתחושות של יוצאי אתיופיה במדינת ישראל של היום, אבל זה יעשה עוול לשני הצדדים.

      ובכל זאת, גם אם חלקים רבים ממה שהפך אותה ליצירה גדולה ושלמה לא עומדים במבחן הזמן, ההפקה של הבמאי דייוויד פאונטני (שכבר עלתה בישראל בעשור הקודם) מצליחה להציג את ורדי במיטבו ובגדולתו. עיצוב התפאורה, ובעיקר עיצוב התלבושות מצליח להחיות את הניגוד בין האסתטיקה של מעמד האצולה לייאוש של, ובכן, כל השאר. לא צריך להיות נזיר רומאי במאה ה-14 בשביל להבין למה עדיף להיות מושל עשיר מאשר יורד ים עני.

      אחרי ההפקה המעולה של "כך עושות כולן" שהוצגה באופרה עד לפני חודש, והציגה את הסיפור הרומנטי-קומי הקליל-אך-עמוק של מוצרט, קשה להתרגל לאווירה הקודרת של ורדי, כולל המוות הבלתי נמנע בסופו. בטח כשבתפקיד הראשי והמאתגר מופיע יונוץ פאסקו הרומני, שכיכב בתפקיד הממזרי והכיפי של דון אלפונסו ב"כך עושות כולן" עד לפני רגע. למען הסר ספק, גם הפעם הוא היה מצוין.

      סימון בוקנגרה (אתר רשמי , יוסי צבקר)
      ברקע, מאחורי יונוץ פאסקו בתפקיד הראשי, אפשר לזהות את האישה היחידה באופרה. מתוך האופרה סימון בוקנגרה (צילום: יוסי צבקר)

      ההצטיינות של הסולנים הגברים, עם דגש על הבס המצמרר של אינסנג סים הדרום קוריאני, מדגישה את החולשה של היצירה כולה. היצירה מבוססת על מספר סולנים גבריים, ואישה אחת בלבד. אורליה פלוריאן (מריה, בתו של סימון בוקנגרה ואהובתו, שגם לה קראו מריה, שבכלל מזדהה כאמליה גרימלדי. כן, כאמור, זו אופרה מסובכת), זכורה לטוב מהפקות קודמות באופרה הישראלית, כולל בתפקיד ויולטה ב"לה טרוויאטה" - אבל הפעם קולה העשיר נשמע מעט צווחני בין הקולות הגבריים. הדמות עצמה אינה מעניינת מספיק, ואם זה לא מספיק, ורדי לא באמת השאיר לה מקום להתבטא כדמות אינדיווידואלית - אלא תמיד כ"בת של" או "בת הזוג של". בשונה מרוב האופרות הגדולות, הדואט הגדול של הערב הוא לא בין גבר לאישה - אלא של שני גברים. למען הסר ספק, אין מדובר בנאהבים, אלא בהפך הגמור.

      קטעי המקהלה מצויינים ועשירים, והזכירו את הסיבה שבגללה אנשים אוהבים אופרה מלכתחילה. המקהלה מייצגת את "ההמון הזועם", זה שממליך מלכים אבל גם מפיל אותם. המקהלה היא זאת שמקדמת את העלילה יותר מכל דרמה אנושית אחרת, במקרה הזה לפחות. היסטורית, קטע המקהלה המרכזי כמועצת העיר, בסיום המערכה הראשונה בארמון של הדוג'ה, הציל את האופרה מלהפוך לקטע נשכח ברפרטואר המגוון של ורדי - והציב אותה לצד היצירות הגדולות ביותר שלו. לא בטוח שהקטע הזה לבד מצדיק את זה, בטח בלי אף רגע שיא אחר של ממש, לא רגשי ולא מוזיקלי.
      זו הייתה עונת אופרה עשירה, מהנה ומבדרת באופרה הישראלית - שכללה יצירות קלאסיות ומופתיות שפונות לכל הגילאים, ויכולה למשוך קהלים חדשים למשכן לאומנויות הבמה בעונות הקרובות. יש כמובן מקום גם ליצירות כבדות ומורכבות יותר, אבל ייתכן שהגיע הזמן להניח את "סימון בוקנגרה" על המדף, לטובת יצירות שגם ניתן להזדהות איתן ברמה הרגשית.

      סימון בוקנגרה (אתר רשמי , יוסי צבקר)
      ההילייט של ההפקה כולה: המקהלה בתפקיד ההמון הזועם שמקדם את ההתרחשות הפוליטית. מתוך האופרה סימון בוקנגרה (צילום: יוסי צבקר)

      זו הייתה עונת אופרה עשירה, מהנה ומבדרת באופרה הישראלית - שכללה יצירות קלאסיות ומופתיות שפונות לכל הגילאים, ויכולה למשוך קהלים חדשים למשכן לאומנויות הבמה בעונות הקרובות. יש כמובן מקום גם ליצירות כבדות ומורכבות יותר, אבל ייתכן שהגיע הזמן להניח את "סימון בוקנגרה" על המדף, לטובת יצירות שגם ניתן להזדהות איתן ברמה הרגשית.